איך להיות גבר אמיתי?

השאלה שלי קצת מוזרה אבל אשמח אם מישהו שחווה את זה יוכל לענות לי.
לפעמים אני מרגיש פחד מוזר כזה מעימותים פיזיים. מגיל צעיר כשאני זוכר את עצמי תמיד נרתעתי מלחטוף מכות, ונמנעתי. זה לא אומר שלא חטפתי, חטפתי והרבה אבל עשיתי את כל מה שיכולתי כדי להמנע מזה. ככל שהשנים חלפו מצאתי את עצמי יותר ויותר משתדל להמנע מאינטרקציה עם אנשים מתוך פחד שהם עלולים לפגוע בי פיזית. הייתה תקופה שלא פחדתי, כי תפסתי מעצמי חזק (מה שאף פעם לא היה נכון פיזית) אבל בשלב מסוים זה התנפץ לי בפנים וחלחלה בי ההבנה שאני יחסית חלש, ואולי אפילו חלש מאוד בהשוואה לאחרים בני גילי.
מיותר לציין שזה מוריד לי את הביטחון לרצפה. אני נשוי, ואני לא באמת גבר שמסוגל להגן על אשתו. כל בריון הכי גדול מסוגל להוריד לי כאפה מצלצלת, ולפעמים גם הצפלונים שבהם מסוגלים. אני מרגיש באמת סמרטוט.
מאז כשהייתי ילד תמיד לפני מריבות הייתי רועד, לא בטוח אם מפחד אבל כזה מאנרגיה, אולי גם קצת מפחד, שמשהו הולך להתרחש ואני חייב להיות ערני. אני זוכר שתמיד אכלתי מכות ויחס רע, ולפעמים גם החזרתי. אני די טראומטי מתקריות אלימות, מכל מיני סיבות, אם זה למשל שנניח אם מישהו עכשיו יפוצץ אותי מכות, הוא אחר כך יכול גם לטעון בעצמו שאני נתתי לו מכות והוא הגן על עצמו ומי יאמין לי? ונניח אם מישהו יזרוק לי קללה או משהו, ההורים שלי נהגו להפחיד אותי שיש אנשים שהם עם סכינים (מה שלפעמים נכון כמו במקרה של הבחור שירד להעיר לערסים שהרעישו בלילה ודקרו אותו לעיני אשתו), האם לרדת ולהשתיק אותם? או לא להתעסק כי הם יותר חזקים ויפרקו אותי מכות?
אף פעם ההורים שלי לא נתנו לי ביטחון שאני יכול להתמודד עם דברים ותמיד אני מפחד מסיטואציות שקורות לגברים אחרים שתופסים מעצמם "גברים", כמו עם המקרה של הגבר שנרצח על חניה וגברים אחרים שאני אפילו כבר לא זוכר. אולי אם הייתי מפתח גוף או נושא נשק, הייתי מרגיש יותר ביטחון, אבל כרגע אני מרגיש יותר ויותר חלש ומה הטעם לריב? אז מישהו דופק לי את הדלת של הרכב שלו בשלי, צריך לריב? מישהו עוקף אותי בסופר, צריך לריב? בכל סיטואציה יכולים לדקור אותי או להרוג אותי מכות וזה מייאש אותי ומפחיד אותי ממש. שלא לדבר על לקרוע אותי מכות. רק מהתגובה המילולית אני ארתע אז אני בטח אברח כמו לוזר. מצד שני אני נקרע שאני כזה אפס ולא מסוגל להחזיר ולעמוד על שלי.
עוד מלפני שהתחתנתי תמיד הייתי בודד ומסתגר, בורח ומפחד... רוב היום בחדר במחשב, לא יוצא ולא רואה עולם. אין לי חברים ותמיד נרתעתי מגברים אחרים בסביבה שלי ולכן אין לי חברים בנים וגם אף פעם לא היו. אני לא מרגיש שאני מסוגל לדבר ב"גברית" כמו כולם. אני גבר, יש לי את מה שיש לגבר בין הרגליים, אבל אני לא גבר "אמיתי" כנראה... תמיד שאלתי את עצמי, למה שאשתי תרצה בן זוג לפלף שמפחד מכל גבר אחר בסביבה שלו? שלא באמת מסוגל להגן עליה? והיא תמיד טוענת שאני לא אבל היא אף פעם לא ראתה מצב שבו אני צריך להתמודד פיזית באלימות עם זרים, אפילו אלימות מילולית.
הייתי מנוי תקופה לחדר כושר ואני זוכר איך כל השרירנים הענקים המפלצות הסתכלו עליי כזה צפלון קטן ופחדן, לא מסוגל לעשות מכשירים כמו בן אדם, נכנסתי ליותר חרדות ועזבתי את החדר כושר ואולי זאת הייתה החלטה דבילית אבל יותר קל להעלם ולברוח מאשר להתמודד ובכלל, איך מתמודדים עם מצב כזה? ולא, פסיכולוג לא ממש יעזור, הפסיכולוג האחרון שהיה לי פשוט זלזל בי ואין לי כסף לאחד טוב.
אם מישהו כאן חווה או חווה דבר כזה, אשמח לשמוע איך התמודדתם או אתם מתמודדים
ובעניין הגיל: לא אני לא באמת בן 82. אני מניח שלא אגיע לשם כי הלוזריות תאכל אותי עוד הרבה קודם. אני פשוט לא רוצה שאנשים שמכירים אותי או שעלולים להכיר אותי יזהו אותי לפי הגיל האמיתי.