מאוהבת אבל לא מסוגלת

אני יודעת שאהבה היא דבר מסובך ושלפעמים היא נורא קשה. במקרה שלי אני יודעת שכנראה זהו מקרה שכיח שעליו אנשים דנים ושואלים ללא הפסקה ואני תמיד מהצד חשבתי שלהתייעץ בנושאים הקשורים לבן אדם שאוהבים זה פתטי משום שעם כל זוג זה שונה. אז אני כאן מוצאת את עצמי שואלת על הנושא ודי מרגישה פתטית. אני מצאתי את עצמי מתאהבת מעל הראש בילד שפשוט הדהים אותי. זה התחיל מלפני בערך שנה וחצי. אני הכרתי אותו ובפעם הראשונה הוא בא ככה עם משפט מצחיק והצחיק אותי. מאז כל יום שעבר הוקסמתי יותר ויותר. הוא ניגן לי על גיטרה, ראינו סרטים ביחד, שרנו, צחקנו בדיוק כמו הזוגות הקיטשיים. אבל זה היה מעבר. הוא הבין אותי אני הבנתי אותו ודיברנו על כל דבר בפתיחות. הוא ואני היינו כמו מהזוגות הזקנים האלה שאוהבים את הסרטים הישנים השחקנים הישנים המוסיקה הישנה ובעצם את כל העידן והתקופות הישנות שלהם לא נולדנו. וכל דבר שאמרתי לו הוא זכר ממש טוב. למעשה הוא אהב אותי כל כך ותמיד אמרו לי בכיתה שהוא מסתכל עליי באופן מוזר שלא בדיוק ניתן להגדיר. מעין מבט מאוהב מאוד. פעם אחת תפסתי את המבט שלו ושמתי לב שהמבט שלו משולב לא רק במבט של אהבה, גם במבט של מעין הערצה. הוא ואני הערצנו אחד את השניה כל כך. אותה שנה הייתה השנה הכי יפה.
שיש. לא היינו חברים /בני זוג כי לשנינו לא היה את האומץ להפגין את האהבה הגדולה הזו בהכרזה על קשר. כך כשעבר הזמן התחלנו להתרחק ולהתרחק לצערי. הרגשתי כל כך מרוחקת ממנו אבל עדיין קרובה כל כך. הסיבה להתרחקות לא הייתה ברורה עד היום. אבל הזמן עבר מהר ומאז עברה שנה וחצי וזה היה מאוחר מידי לברר למה התרחקנו זה מזו. אבל שמתי לב שהוא מיישם דברים שעליהם דיברתי איתו כשהיינו לכאורה ביחד. הוא שאל אותי למה אני משקיעה בלימודים. פשוט הוא לא השקיע כל כך. אמרתי לו כדי שיהיו לי דלתות פתוחות בעתיד. שכשאהיה גדולה אני אוכל לבחור מה שארצה ושהאפשרויות יהיו עצומות. אני עושה מאמץ עכשיו וזה ישתלם בעתיד. לפתע אני רואה אותו לאחר שנה בבום משקיע ומתחיל להתמיד וכבר עברה שנה וחצי! וזה היה שינוי קיצוני. הוא התקרב לחברים שלי לפתע וזה היה מוזר. ויום אחד שמתי לב שהוא שוב מסתכל עליי במבט הזה. של הערצה ואהבה והייתי בהלם. כי חשבתי שהוא שכח אותי והתגבר עליי אבל כנראה שלא. הוא תמיד היה צוחק מעין צחוק כאשר דיברתי מול חברים והייתי כריזמטית והייתי "נואמת" פשוט גם בתקופה שלנו אני הייתי ככה. וגם
בעבודות של להציג מול הכיתה נושאים והוא היה צוחק את הצחוק של" וואי איך היא מקסימה את כולם בדיוק איך שהיא יודעת" מעין חיוך כזה של הערצה. אני לא יודעת להסביר את זה.
אבל בקיצור. עד היום אני כל הזמן חושבת עליו ואני גיליתי שהוא כנראה יעבור לתיכון אחר שנה הבאה. ואני הייתי עצובה. ואני עדיין עצובה. אני כל כך מקווה שיום אחד הוא יבין שהוא הפסיד. שהוא היה צריך להיות קצת יותר אמיץ ולבוא אליי. אני שמחה בשבילו כי לאור עובדה שהוא עלה והצליח הוא רוצה לעבור לתיכון ללמוד נושאים שהוא אוהב. ואני כל כך שמחה לראות שהוא השתנה ורוצה לעשות את הדברים שהוא אוהב. שככה, כמו שנהגתי לומר לו, יהיו לו אפשרויות פתוחות בעתיד. אני מאוד מאוד אוהבת אותו וקשה לי עם זה כל כך. אני מקווה שביום האחרון ללימודים בתיכון הוא יבין ויבוא אליי. אני באמת נשמעת כמו ילדה חולת אהבה, ילדה עם פנטזיות של גיל הנעורים. כן אולי. אבל הסתכלתי על שנינו מעבר לתיכון, לצבא, ללימודי אוניברסיטה, לטיסה לחול, לחתונה, לילדים, ולהכל מעבר. אני מקווה שהוא לא יעשה טעות וילך. אני מקווה. אני יודעת שאני גם יכולה לבוא אליו ולומר לו. אבל זה יראה לי אם הוא באמת אוהב אותי. אם הוא באמת אוהב אותי שיבוא ויגיד לי. אחרת זה כבר יהיה מאוחר מידי. אבל מה אני יכולה לעשות בינתיים? להראות לו שאני אוהבת אותו ואני מחכה לו? מה לעשות?
תודה לעונים שקראו את כל זה עד עכשיו. תודה.