יש לנו שני ילדים: 10 ילדה ו6 ילד. הילדים רואים בבעלי אלוהים. הם אוהבים אותי, עושים כל מה שהוא עושה. כשהוא כועס אפילו קצת הם נסוגים לאחור ולא יכולים להגיד מילה ורק מבקשים סליחה.
כשאני איתם, אני מקבלת את כל הבלגן. הם מקבלים את זה כמובן מאליו שאני צריכה לנקות אחריהם (הילדה כבר למדה בדרך הקשה. ועכשיו היא יודעת לעשות כלים). כשאני חוזרת הביתה, הם לא מגיבים. אבל כשרומן חוזר, פתאום הם קופצים מהמקום ורצים אליו! כשהוא כועס, אז הם מבקשים ממני בשקט לדבר איתו ושאני אגיד שהם מצטערים.
לפני שנתיים גרנו בנפרד (בגלל העבודה שלו בחו"ל. לא בעיות טפו טפו). כל פעם כשהוא חזר מחו"ל (פעם בחודשיים-שלוש) הם היו פשוט מאושרים, כאילו שמלאך אדוני נגע בהם.
ואני פשוט "הורה מספר 2". זאת שמקבלת את העבודה הקשה, זו שצריכה לריב איתם, זאת שלא אוהבים ולא מקשיבים לה.
כשבעלי אמר לנועם שמהיום הוא לא זורק בגדים בחדר, אלא לסל, אז הילד בשיא השמחה התחיל לעשות את זה! והוא גם בא לאבא לספר ולהתגאות בזה שהוא עושה את זה נכון עכשיו. איתי זה לא פועל ככה. אני סתם עובדת ניקיון.
מה עשיתי לא נכון? למה החיבור שלי לילדים חלש יותר משלו? וזה לא שאני לא מפנקת אותם ולא שהם לא מקבלים ממני אהבה. פשוט מבחינתם אני ההורה הפחות מעניין.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025