סובל מחרדות לגבי מה שיכול לקרות כל רגע לאמא

לפני שתקראו את הסיפור הארוך שלי, אני מזהיר שהוא ישמע קצת דבילי, ואתם תחשבו שאני מפגר, וזה בסדר מצידי שתחשבו כך, אני פשוט פאקינג לא יכול עם זה כבר

היי
כמו שאפשר לראות, ממה שכתבתי, אני כבר פאקינג כמעט קצת יותר מ17 (17 וכמה חודשים, אם לדייק)
הבעיה שלי מתחילה בילדות.
הייתי ילד חרדתי להורים שלי. בגן, כשכל הילדים יכלו להיפרד מההורים שלהם, אני לא יכולתי. כל הילדים בגן שלי היו נורמאליים חוץ ממני, כי אמא שלהם השאירה אותם, והלכה, אלא שאני הייתי מאלץ את שלי להישאר.
הגננת יום אחד צעקה על אמא שלי (ואת זה אני זוכר כטראומה וטינה שנשארה לי כלפי אותה גננת ואני מאחל לה כיום רק רע), "את לא מתאימה להיות אמא! את חייבת להשאיר את הבן שלך, וללכת! וזה לא משנה מה החרדות שלו וממה הוא מפחד, פשוט תלכי כבר!"
אני בתור ילד לא יכולתי להסתגל ללהישאר לבד,
אז היו ימים שאמא שלי הייתה מפסידה עבודה בגללי, ומתוך רצון טוב (ואולי גם קצת טיפשות) היא הייתה נשארת איתי. זה לא הביך אותי כלל. אבל מה שכן, בימים שאמא שלי לא הייתה נשארת, הילדים בגן היו פשוט מתעללים בי בחסות הגננת.
(שלא לדבר על ההתעללות עצמה שעברתי מהגננת עצמה בגן)
ואז עבר הזמן והגעתי ליסודי. גם שם התקשיתי להיפרד מאמא שלי. אפילו במסיבת "שלום כיתה א'" התחלתי לבכות כשניגנו את "אמא מדוע הקיץ חלף", ולא רציתי שהיא תלך לעבודה. אמא שלי כל הזמן דמות דומיננטית בחיים שלי, גם היום - בחיי העבודה שלי, הזוגיות (לשעבר) שלי, אפילו .. בצו ראשון. תמיד אני מתייעץ רק איתה לגבי הכל.
(לא ברור לי מה אובדני בשאלה שלי למרות שכתוב לי כאן בצד שהיא אובדנית, אז רק בשביל ההבהרה - שום דבר לא אובדני בשאלה שלי)
זה ישמע קצת שוביניסטי, אבל הורגלתי לזה מאבא שלי, שלו אני לא צריך לדאוג, כי "הוא גבר", והאמת באיזשהו מקום זה נכון, כי מה לעשות שיש הרבה אנשים במדינה שהם חולי נפש ובעיקר אונסים נשים, אז זה למה אני חרד לגביה, כמו שאני גם הייתי חרד לגבי חברה שלי בקטע הזה, אבל היא פחות מאמא.
אניוואי, מאז ומתמיד אני חרד לגביה. גם כשהיא הולכת לאנשהו לבד, אני מת מפחד שלא יקרה לה כלום, אני מת מפחד שהיא אף פעם לא תהיה חולה וגם כשהיא כן חולה בדבר הכי קטן המוח שלי רץ לתוך סרטים שזה הסוף ושאני אהיה לבד בעולם (למרות ש,היי, יש לי עבודה ובאיזשהו מקום עם כל הכאב אני כן אוכל להסתדר, אבל עדיין, זו חרדה פסיכית)
אני חייב להפסיק את החרדה הזו
יכול להיות שהיא נובעת בעיקר בגלל דברים אחרים שעברתי בחיים וחרדות ?

(הייתי שמח לדבר עם מישהו על הבעיות שלי, אבל .. לא ממש נראה לי שיש מישהו כזה שאני באמת יכול לספר לו הכל)