תמיד אמצא סיבה לשלול מישהו? איך לזהות את הטעם שלי? מה הטעם שלי?

כבר הרבה זמן שבא לי בן זוג ( זאת חוויה שאני רוצה לחוות בגילי שאני עוד בתיכון, להרגיש נאהבת אהבה חזקה ואמיתית , צחוקים להשתגע כיף והנאה ומישהו שאני יכולה לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי) ,אף פעם לא היה בן זוג לכן אני רוצה ייעוץ כי אני מבינה שמשהו בגישה שלי לא בסדר אבל אין לי חוכמת חיים ואני לא מבינה מה לשנות ולא נכוותי כל כך מהנושא הזה...

זה בגלל שאני תמיד שוללת מראש בנים לידי או שאני לא מצליחה לפתח רגשות? זה בגלל שאני לא יוצאת הרבה?

אני חושבת שהטעם שלי זה מישהו עם ביטחון, מצחיק , בכושר, זורם, חכם עם עתיד , מסוגל לצאת ולהנות אבל אוהב מאוד להיות בבית אפילו גיימרים זה סבבה(רק לא אובססיבי וגם אני אוהבת לשחק) . לא אכפת לי מהמצב הכלכלי שלו ( אני ברוך ה באה ממשפחה שהצליחה להתבסס קצת מעל הממוצע ולא חסר לי כלום) . אני יכולה להתפשר על כמה דברים שכתבתי פה אבל זה הטעם שלי במובן הרדוד ביותר. מבחינת אישיות אני אוהבת סרקסטיות , מתיחות, ספונטניות וגם רצינות במקרים החשובים. אבל גם על זה אני מסוגלת להתפשר.

הדרישות שלי הגיוניות בראש שלי כי אני עושה תעודת בגרות איכותית מאוד ויש לי עתיד, אני מסוגלת לנהל ואוהבת שיחות פילוסופיות, חדכ מתי שאין לחץ בבגרויות, אני כיפית ומסוגלת לצאת למקומות אך מעדיפה בבית ואני משקיעה במראה שלי. ( או כי החברה והסביבה מרימה לי יותר מידי אז אני חושבת שאני משהו? )

הרבה פעמים אני שוללת מראש שיחות באינסטה כי אני מרגישה שזה מניפולטיבי (שרק רוצים אותי בגלל המראה שלי) , אם הוא מתלהב מהמראה שלי אני ישר שוללת. ערסים אני לא פותחת תהודעה בכלל, ואת אלו שאני לא שוללת עדיין מאוד קשה לי לפתח רגשות. אני לא מתאהבת בקלות ואני תמיד חושבת שמרמים אותי, אני אוהבת לעשות צחוקים ולא להיות עמוקה מהפחד שלמישהו יהיה גישה אליי והשמחה שלי תהיה תלויה במישהו שהוא לא אני, זה כבר קרה ונפגעתי.

שהכל זורם אני משתעממת משיחות ולא אוהבת שחופרים לי, ורוב הבנים בארץ לא מסוגלים להחזיק שיחה ואני לא מתאמצת על כדי כך להחזיק אותה גם ( לפעמים אני מחזיקה משעממום) .

אז נגיד ולא באינסטה, נחשוב יותר מציאותי. אני עדיין לא נמשכת לרוב הבנים סביבי, אם בכלל. יש לי חשיבה מאוד ביקורתית ומתנשאת, אין לי בעיה להתחבר עם אנשים וליצור קשרים אבל בזוגיות אני לא מתפשרת ולא אצא עם מישהו שלא משקיע בעתיד שלו ובעצמו ומצפה מההורים שלו לדאוג לו כל חייו והכל פשוט מוריד לי תמיד.

קיצר אני נרקיסיסטית( לפחות אני כנה?) , מתנשאת ( אני יודעת שהעולם לא סובב סביבי אבל עדיין בוחרת להתנשא שאני מרגישה התקרבות למישהו) , פחדנית( כי נפגעתי כולה פעם אחת) ובנוסף להכל גם רוצה להרגיש מה זה אהבה וזוגיות. זה כל מה שהבנתי על עצמי עד עכשיו. קצת טיפשי הדרישות שלי אבל אני לא מסוגלת להתפשר.
איך אני מפסיקה להתנהג ככה? אני רוצה להפסיק בכלל? מה לעשות אם אני לא נמשכת בקלות לאנשים?

רוב הזמן זה לא מזיז לי שאין מישהו שיאהב אותי ככה, אבל לפעמים אני מקנאה בחברים שלי שהם מתרגשים ומתרשמים מאנשים . והם גם מתאהבים בהם. מרגיש לי שאני מפספסת את כל התקופות האלה.

אתם יכולים לומר שאני צעירה וזה בסדר שאין לי כרגע, אני מקבלת את זה :) אבל בכל זאת מעניין אותי איך זה מרגיש כרגע וסביר להניח שהאישיות השיפוטית שלי תשאר ככה גם אחרי צבא. אז יהיו לי את אותם הקשיים. אני אציין שגם חברים ניסו להכיר לי ואני עדיין שוללת. איך לשחרר? אולי אני ילדותית מידי וזה למה אני שוללת? אני חסרת ביטחון לגבי האישיות שלי? :(


יש לי פה המון שאלותת ולא שמתי לב בכלל כמה כתבתי. אני מאוד מעריכה אם קראת את זה עד עכשיו. אשמח קצת לעומת חיים או עוד אנשים עם סוג החשיבה שלי שיגלו לי שזה הולך להשתנות .
מצטערת על החפירה ותודה על התשובות. אני מוכנה לקחת כל ביקורת , אני מודעת לחסרונות שלי ועדיין אשמח לשמוע:) אני מנסה להשתפר כל הזמן. הפרפקציונזם שלי מגיע לכל תחום בחיי ואני לא מבינה אם אני הורסת את חיי איתם או "משפרת אותם ".