הובלתי לפיטוריי, האם לדעתכם זה לטובה?

(נכתב במכוון במדור זה כי עוסק יותר בפן הנפשי)
אני שוכב פה במיטה בחדרי וקצת בהלם ועצוב מכל מה שקרה. עד לפני כמה ימים עוד הייתי מועסק. בינואר הפעלתי ויזת עבודה והתחלתי לעבוד כנהג משאית בקנדה. בהתחלה היה ממש כיף כי נתנו לי עבודה אזורית והייתי לבד במשאית. הרגשתי כמו בוס של עצמי. אחר כך התחילו להכניס אותי עם שותפים למשאית (נהג צוות, אחד נוהג אחד ישן). השותף הראשון היה אגרסיבי, השני היה מלשן ודיווח למשרד על כל טעות קטנה שעשיתי, והשלישי כנראה גם הלשין על איזו טעות שעשיתי (או שזה היה השני כי הם היו מדברים ביניהם). הטעויות שהייתי עושה לא גדולות. הטעות המדוברת שבהמשך הסיפור תניע את התהליך לפיטוריי היא שעזבתי את המשאית לכמה שעות ללכת לאכול בלי להשאיר לשותף את המספר טלפון שלי, ואז העמיסו את המשאית והוא לא יכל ליצור עימי קשר. גם שוטר נתן לי אזהרה על שלא ידעתי איך לשלוח משהו במערכת האלקטרונית במשאית שמראה כמה שעות נהיגה יש לי ,ולמעשה בכלל לא שמעתי מה השוטר שואל, הוא שאל אותי פעם אחת ואז שאל את השותף. על כל אלו הוזמנתי לשיחת אזהרה אצל המנהלת. יום לפני יום הולדתי. כתוצאה היה לי יומולדת עצוב ורע וכבר חשבתי להתפטר. אבל החלטתי להמשיך להחזיק מעמד ולחפש עבודה אחרת מהצד.
מה שכן, החלטתי שאני מתלונן על השותף על עבירת בטיחות חמורה, במהלכה הוא תדלק ובא לנסוע עם הפיית תדלוק במיכל, וכמעט קרע את הצינור דלק בתחנה. אני בדקה האחרונה משכתי את הפייה החוצה.

בגלל שההנהלה כנראה כבר היו שטופי מוח נגדי מרוב שהיו מלשינים עלי, לא התייחסו לתלונה שלי והחלטתי שאני מציק להם עד שיתייחסו. רק רציתי לקבל אישור שהתלונה התקבלה. קצינת הבטיחות ניסתה להתעלם אך כשחפרתי וחפרתי לבסוף פיטרה, בתואנה שאני לא מקצועי, למרות שלא הייתה פשלה משמעותית מאז האזהרה.

למרות שהייתי מודע שצעדיי יובילו לפיטורים ודי היה נשבר לי מהמקום, לא חשבתי שיפטרו כה מהר. האווירה לקראת הפיטורין השתפרה עם השותף, אך עדיין הרגשתי שאני צריך ללכת עם האמת שלי ולהתעקש על קבלת אישור שקיבלו את התלונה שלי על השותף.
סבלתי המון עם השותפים במשאית, כולם היו מאותה מדינה והיו מלכלים עלי תמיד בשפה שלהם. החברה בה עבדתי מאלצת את הנהגים לעבוד בצוות בניגוד לכל מיני חברות אחרות פה. אז אני מחפש עכשיו עבודה אחרת, כמובן כזו שמספקת ויזת עבודה.

מצד אחד אני מרגיש שאיבדתי מקום עבודה לא רע. אם הייתי נושך שפתיים ומתעלם מזה שמתעלמים ממני, או לפחות מדווח מבלי לחייב אותם להביא אישרור שהתלונה התקבלה, הייתי כנראה נשאר שם (אלא אם כן באמת פיטרו מסיבה מקצועית, כן היו כמה פשלות קטנות של התעקבות יתר בכל מיני תחנות) . אבל הייתי כבר בנקודת שבירה, אני בנאדם שגם ככה לא כזה חזק חברתית, זמן רב הייתי משכיר דירות רק לבד ולפתע לחיות עם שותף במשאית, ועוד שותפים רעים.

בנוסף, אני מביט על כל הסיטואציה בצורה חיובית: אפשרות למצוא עבודה אחרת שבה אהיה לבד במשאית. שאלת ביניים- יש פה חברה שמציעה עבודה אבל משום מה הם מחייהים אותי להכנס לצוות שוב, האם ללכת על זה? אני מרגיש שהספיק לי.
אם לא אמצא פה עבודה, זו הזדמנות לחזור לארץ. בארץ אני פסול רשיון למשאית בגלל רשלנות של המרב"ד, אבל אני אגיש בקשה שוב ובזמן הזה אחפש עבודה על אוטו פרייבט, לא לפני שאנוח קצת ואהיה בחיק ההורים והחברים.
אני מרגיש שלא מצאתי את עצמי בקנדה. אין לי ממש חברים, כל חבריי בארץ, לא ממש מצליח להכיר כאן נשים, בארץ המצב קצת יותר טוב (משום מה איך שעזבתי את ישראל כל הישראליות עפו עלי). בארץ אוכל טוב בכל פינה.
במהלך שהותי בקנדה הרגשתי כאילו אני נקרע בין 2 מדינות, קנדה- שמאפשרת לי לעבוד בשטחה כנהג משאית ולהרוויח כסף טוב, וישראל- שם המשפחה והחברים שנטשתי. ופיטוריי הטריים הם הזדמנות לחזור לישראל. אם לא אמצא שם עבודה ו\או המרב"ד ימשיך לחשוב שאני לא מתאים לנהוג על משאית (הפעם אני אראה להם את הויזת עבודה הקנדית שהייתה לי אז הסיכוי שיתרשלו שוב קטן למרות שאצלם הכל יכול להיות), אנסה לחזור לקנדה עוד כמה שנים, הרי הרשיון נהיגה הקנדי שלי תקף עד 2024, ואז לחפש פה עבודה שוב.

דיברתי עם חבר פה והוא אומר שהחברה החדשה שאני מדבר איתם, אלה שגם מאלצים אותי לעבוד בצוות, אין בעיה לעבוד אצלם חודשיים שלושה בצוות ואז לעבור לסינגל (נהג יחיד במשאית).


מה דעתכם על כל עניין הפיטורים שלי? והאם לדעתכם עלי להישאר בקנדה במידה ומוצא כאן עבודה, להמשיך להרוויח כסף טוב ולשלם שכירות נמוכה ולהנות מהחיים (לקנות אוטו, מחשב), אבל להיות קצת מרוקן מבפנים וקרוע ממשפחתי וחבריי בארץ, או שמא עלי לחזור לארץ?
והאם להכנס לעבודה ההיא שמחייבים אותי לעבוד עם נהג צוות שני במשאית? (במידה ומקבלים אותי)
ובנוסף, אני לא ממש עצוב על הפיטורין כי הם עשו לי המון בעיות אבל עדיין קצת חבל כי לקראת הסוף היה בסדר וסתם רבתי עם ההנהלה, למרות שממה שכתבתי מסביב זה פתח לי הזדמנות, אבל מה דעתכם? איך מתמודדים נפשית עם הפיטורים?
אני בנתיים עובד ביעילות גבוהה על לחפש עבודה אחרת, לעבור על תלושי המשכורת מהעבודה שפוטרתי, וכו', וגעגועיי לארץ.

אציין שהגעגועים לארץ ולהורים הם לפעמים פה חזקים, ברמה של לשבת עם בירה במוטל לראות סרטון של ירושלים עם דמעות בעיניים, ולשמוע מוזיקה עברית ולהתגעגע למדינה, ביום העצמאות שהיה לשמוע ברדיו שירים ישנים ולהזיל דמעה על שעזבתי, ולפחות פעמיים קמתי משינה וכנראה בדיוק חלמתי על בית הוריי בישראל אז חשבתי שאני בישראל עד שאחרי שנייה התעשטתי.