אוקיי, זה ממש מוזר לי לכתוב כאן, אני מקווה שלא ישפטו... יש לי הרבה על הראש עכשיו, המון.
מחשבות מציאות אותי מכל כיוון, הרבה צער...
זה לא דיכאון, היה לי כזה, אז אני יודעת איך זה מרגיש ואני לא חושבת שזה זה.
זה יותר מחשבות על איזה סתומה הייתי כשהיה לי דיכאון.
או איך אין לי שמץ של מושג באיזה גיל אמורים להתחיל לתכנן את החיים.
או על זה שאני כבר בכיתה י, ואם השוק של: איך אני כבר כאן? לא משנה
זה: כל כך מלחיץ פה.
ואולי זה העובדה שאח שלי תמיד היה די רחוק ממני, ואני אוהבת אותו כל כך שאני לא רוצה לפספס אותו. בדרכים שאין לי דרך להסביר...
ואולי זה גם זה שעכשיו אני דואגת לכל המשפחה שלי, אני אוהבת אותם, כל כך כל כך אוהבת אותם.
את אמא ואבא ואחותי ואחותי הקטנטונת ואח שלי, ואני לא יודעת למה, - אולי בגלל שאני כל כך קרובה לגיל שמונה עשרה, של לעזוב את הבית ואת האנשים ולהתחיל להיות בוגרת - אבל לאבד אותם בכל דרך שהיא או אפילו להיפרד מהם מריץ לי את הלב על מאתיים.
קשה לי לנשום כשאני חושבת על להתרחק מהם, הם האהובים שלי...
וזה מכניס אותי לחרדות, חרדות של ממש.
והם לא מבינים למה אני מפחדת מזה כל כך, אולי כי גם אני לא
אבל אני כל כך צריכה מישהו שיבין, שאני שוקלת לבקש מהם פסיכולוג, אני יודעת שזאת לא בושה, אבל אני לא רוצה להדאיג אותם ולבזבז כסף אם הם יחשבו שלא צריך...
תודה אם קראתם עד לכאן, אני יודעת שזה ארוך.
אני ממש אשמח לעצה, כדאי לי לבקש פסיכולוג?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025