זה מרגיש לי לרוב שאני סוג של "עול" בשביל אמא שלי, הרבה פעמים כשהייתי קטן היא פשוט התעלמה ממני רוב הפעמים ולפעמים זה היה נראה שבכלל לא איכפת לה ממני, לדוגמא אני זוכר שהיה איזה יום אחד שהייתי בן 4~5 כזה והיה איזה יום שפשוט קלטתי שהיא לא מקשיבה לי ומאז אני בקושי משתף איתה דברים, פחות מדבר איתה...
היא כל הזמן מתעצבנת, אי אפשר לדבר איתה כמו לדוגמה שאני מדבר עם אבא שלי, היא כל הזמן חושבת שהיא צודקת ואין מצב שהיא תטעה, וזה כאילו מרגיש שאני מנסה לגרום לי כאילו להישאר נחות ושתמיד לדעת שאני אף פעם לא צודק לעומתה.
הלכתי פעם לפסיכולוג והעניינים טיפה יותר הסתדרו אבל אני לא רואה את אמא שלי באמת משתנה. ההורים שלי גרושים, המשפחה שלי מצד אמא שלי מדברת רוסית ולא למדו אותי, אני מרגיש ממש לא שייך לשם, לאחרונה אני כבר לא בא לאירועים משפחתיים מהצד של אמא שלי כי אני פשוט מרגיש כמו מישהו שלא קשור, אף פעם לא יכול להשתתף בשיחות ואני תמיד בצד בסיוט שמחכה שייגמר כבר.
זה לא מרגיש שהיא מתנהגת כמו אמא, במקום לחנך אותי כל הזמן היא משתמשת הציניות וכאילו מנסה להעליב אותי כדי שאבין שעשיתי משהו לא טוב. אני מנסה לדבר איתה והיא רק מנסה לקטוע את השיחה, ללכת, ולא לנסות להקשיב לי.
היא צועקת על כולם, פתאום יש איזה משהו בעבודה שעצבן אותה היא חוזרת עצבנית הביתה ומוציאה על כולם את העצבים, על אחותי, בעלה, עליי, וזה מרגיש ממש חרא.
היא מספרת לי הרבה פעמים שהיא רוצה לנוח ממני ומאחותי, למרות שאני כל הזמן סגור בחדר ואני לפעמים סוג של אוויר בבית. אני מבין את הקטע שהיא רוצה לנוח מאיתנו אבל היא אומרת את זה מלא פעמים וזה כבר נעשה מעליב.
עכשיו, לאחרונה המצב קצת השתפר, לפעמים היא יותר רגועה, מקשיבה, אבל כשיש משהו לא במקום היא פתאום מתעצבנת ואי אפשר לעשות עם זה כלום.
יש עוד דברים אבל אני חושב שהבנתם את הקטע, סליחה על החפירה, הייתי חייב לפרוק :(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות