שלום לכולם! אני מקווה שהסיבה שאתם קוראים את השאלה שלי לא בגלל שאתם מרגישים הזדהות...אוקיי אז ככה: אני בן אדן לא חברותי במיוחד... כלומר אני כן רוצה חברים אבל אני לא יודעת איך לפתח שיחות ואם אני מנסה אני תמיד אומרת משהו שדופק את השיחה ואנשים מתחילים פחות לחבב אותי.... עכשיו, אני בכללי בחורה מגושמת בקטעים האלה, ואני תמיד אומרת משהו חסר טאקט, כי כשאני מסביבת אנשים, אני תמיד בחוסר שקט, בלחץ, ותמיד כשאני בלחץ, אני לא באמת אני.(אותו הדבר במבחנים) אני הגרסה הגרועה יותר של עצמי... ואני חושבת שיש לי חרדה חברתית(לא נבדקתי, אבל אני מתביישת להגיד לאמא שלי שאולי אני צריכה להיבדק)
ובכללי אין לי היסטוריה טובה עם אנשים, גם עם אנשים שהחשבתי אותם כחברים שלי
(בכל חיי, אני זוכרת את עצמי שאני הייתי מי שאני והרגשתי להיות חופשייה רק ליד 2 ילדות שהתגלו לי כתוקסיק). עכשיו, האמון שלי באנשים, שואף ל0. ואני לא מסוגלת להיות באמת אני האמיתית ליד האנשים, ובגלל זה אני שונאת מפגשים עם אנשים. אבל מצד שני, די נמאס לי מהבדידוד, ואני מרגישה שהתקופה שכביכול אמורה להיות התקופה הכי יפה שלי, מתפספת מול עיניי... עכשיו אני משיקעה בלימודים כמובן, אני די אוהבת את עצמי(הכוונה למראה חיצוני) אבל אני סובלת מחוסר חברים אבל עם זאת אני שונאת אנשים והם כל כך אגואיסטים ורק חושבים על עצמם והרגשות שלי אף פעם לא באים בחשבון. וזה כל האנשים כאלה. איך אני מוצאת אנשים נורמליים?(אני גרה בישוב קטן, ואפילו את הצופים סגרו לנו,וההורים שלי חוזרים מאוחר מהעבודה, ואין תחבץ, כך שאין לי כל כך איך להגיע למקומות)....
(כן, אני לבד בימי שישי,וגם בשבת, אבל אני לא יכולה להתלונן כי אני גם לא יוזמת כל כך מפגשים.... אבל תמיד אף אחד לא יכול אז למה לנסות בכלל?)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות