חוסר משיכה - מה לעשות?

שלום אני בן 29 נשוי שלוש שנים פלוס ילדה בת שנה וחצי וילד בדרך. יצאתי עם אשתי בערך שמונה חודשים עד שהתחתנו. סליחה שאני הולך לכתוב קצת מבולגןצולא ברור אני פשוט מבולבל ומוצש נורא. אני הולך לעלות כמה בעיות בסקר אתייחס רק לאחת מהן שהיא לדעתי העיקרית. אז ככה בתקופה שיצאנו הייתי מאוהב בה באופי וביופי ונמשכתי אליה בגדר הסביר. זאת אומרת לא הרגשתי שמצאתי את האישה שהכי יפה בעיניי אבל זה הספיק לי ( אולי בגלל שאני דתי ועד שהכרתי אותה לא נגעתי בבחורה). העניין הוא שככל שעבר הזמן המשיכה שלי אליה הלכה ודעכה מאוד. כמעט עד אפסית. הגעתי למצב כזה שאני מתבאס על זה שהיא לא יפה לפחות כמו האחיות שלה שאני נתקל בהן כל פעם שאני בא לבית הוריה. זה שורף אותי מבפנים. אני תופס את עצמי מחפש להסתכל על נשים אחרות ברחוב ונהנה מלהסתכל עליהן. מפנטז על כל מיני דברים שאני עושה עם בחורה אחרת ומתרגש מזה ברמות. גם אם אראה את אשתי ערומה מולי בקושי אני ארגיש משהו וזה אפילו מוריד לי לפעמים.
מנסה לחשוב עם עצמי מה הסיבה/סיבות שאולי גרמו לי לאבד את המשיכה באופן כל כך דרסטי.
(ההשערה שלי היא שזה בגלל שהיא פגעה בי נורא בכל מיני הזדמנויות במילים ומעשים ועוד חושבת שהיא בסדר גמור ושאני זה שפוגע בה שוב ושוב ושוב, אף פעם לא קיללתי אותה והיא קוראת לי בן זונה וזבל של בנאדם, היא תמיד מתחילה את הריבים ואני זה שתמיד בא לפייס.
תקופה לא הייתה נותנת לי להכנס לבית והשאירה אותי בחוץ והגדילה לעשות שהיה ערב אחד שהשאירה אותי בחוץ ועוד אחרי זה התקשרה לשאול אותי למה אני לא מוכן לקחת את אח שלה טרמפ לאנשהו, הייתי ואני עדיין לעיתים ההסעה שלה ושל המשפחה שלה לכל מיני מקומות בלי שהיא תעריך את זה. אמרתי לה תראי איך לקחתי בכמה נגלות את ההורים שלך והאחים שלך בשביל שייפגשו את דודה שלהם שבאה מחו"ל ועונה לי שיכלו להסתדר בלעדיי ולקחת מונית וזה מה שאפשר לעשות פעם הבאה. קרה כמה פעמים שאני לוקח אותה לעבודה שלה והיא לא מפסיקה להתלונן עליי תוך כדי נסיעה ואני מבקש שתפסיק ומגן על עצמי ואומר לה "לפחות אל תתלונני עליי כשאני עוזר לך ולוקח אותך" והיא פשוט יורדת מהאוטו ואומרת לי שהיא יכולה להסתדר בלעדיי ומקללת אותי) זה פירוט קטן על רגעים רעים מאוד בינינו ומה שמטעה בקשר הזה שיש גם המון רגעים יחסית טובים. אני יודע שבהרבה רגעים יצאתי אפס בזוגיות הזו. יש בי חלק שממשיך לאהוב אותה למרות הכל (בלי קשר למשיכה המינית) היא אמא נהדרת ודואגת נורא לילדה ואני קצת הרבה מזניח את החלק הזה. יש לי מינוסים כאלו ואחרים שהיו מפריעים לחלק מהבנות ובעיקר לה. טוענת שאני לא מוציא אותנו לשום מקום דבר שהוא נכון כי לא כל כך עולים לי רעיונות ליציאה. אבל אני שוב ושוב אומר לה שתגיד רק לאן ונלך לשם אם מתאים. טוענת שהשאירה אותי לבד בשבועיים הראשונים לאחר הלידה לבד. דבר שהוא נכון כי עברנו לקראת הלידה לגור ליד ההורים שלה (שלוש דקות מהם) וככה המרחק שלי מהעבודה היה מטורף!!! והייתי נאלץ לקום בחמש בבוקר ולחזור בשבע בערב ולתת לה לקום לבד בלילות וכל היום להיות לבד עם הילדה. מי ציפה שאחותה שאוהבת לעשות שטויות נדבקה במשהו מסתורי דווקא בתקופה הזאת ונאלצה להיות עם אמא של אשתי בבית חולים בשבועיים האלו בטיפול נמרץ. היא יד היום כועסת עליי שהשארתי אותה לבד בתקופה הזאת מבלי להתחשב בעובדה שהתרחקתי מהעבודה כדי לעשות לה טוב ושתגור ליד הוריה בעיר שהיא אוהבת.
חששתי לקחת מחלה כי פחדתי שינתקמו בי ולא יעבירו אותי לאן שביקשתי. ועוד המון המון ריבים כאלה ואחרים שאני כבר לא אשגע אותכם ואפרט שאין לי מושג כל כך בצד של מי נמצא הצדק או ההיגיון. אני מרגיש שהיא דרמתית ומגזימה דברים ואנחנו חיים מריב אחד לשני כשהיא תמיד יוזמת אותם בחלק מהם היא פשוט מתעלמת ממני בהפגנתיות למשך שעות. לדעתכם כדאי לעזוב את הזוגיות הזו ולהתקדם הלאה למרות שיש פה ילדה קטנה בת שנה וחצי ועוד ילד בדרך?
או לנסות להשאר ולקוות לטוב למען הטוב שכן קיים בה ולטובת הילדים?
הפחד שלי שאם אשאר יהיה אפקט של ביצה ותרנגולת. הפגיעות שלה כנראה מורידות לי ממנה ואולי זה כבר לא המריבות וזה בלתי הפיך (לא יודע)
וככה קשה לי להביא אליה אהבה ותשוקה מה שמגדיל את הרמות שלה שיוצר עוד פגיעות ומריבות.
שוב סליחה על הבלגן בכתיבה שלי ושאולי לא כתבתי לגמרי ברור. אני פשוט מוציא דברים שיושבים עליי כמו לבנים מאוד כבדות מתוך עייפות וייאוש גדולים.
אחרי שהיה לנו יום יפה ופתאום בכמה דקות הסתיים מגעיל. יש בי פחד גדול לעזוב ולהתחיל משהו חדש.