מרגישה כאילו כולם לוחצים עליי, התחילה לי פריחה מלחץ

אני בת 15, ויצא שבחצי שנה האחרונה עם כל הקורונה, כל הקשיים הלימודים, כל החברים שאיבדתי, הכיף שעשיתי הכל נעלם, אני מרגישה כאילו כולם לוחצים עליי, התחילה לי פריחה מלחץ (הלכתי לרופא אז אני יודעת), אני לא יודעת לקחת כדורים ואני בקושי מצליחה לקחת אותם אז אני עוד יותר בלחץ, אני יושבת במיטה בלילה ומתחילה לבכות, כשזה קורה אני מרגישה כאילו הקירות נסגרים עליי, כאבי בטן, קשיים בנשימה שלי אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לנשום, אני חייבת לשבת כי כבר קרה לי כמה פעמים ששכבתי על המיטה ופשוט נחנקתי והתחלתי להתשתעל, אני לא יודעת אם זה התקפי חרדה, כי קראתי על זה אני כן מנסה להבין מה יש לי ולפי מה שקראתי התקפי חרדה זה בא בפתאומיות אתה יכול ללכת ברחוב ופשוט לבכות ולהיכנס לפאניקה, זה לא קרה לי אצלי זה רק בלילה במיטה, אני לא יודעת מה יש לי, אצל חברות שלי הכל נראה כל כך פשוט הם מתעוררות בבוקר ומבינות כל מה שמלמדים בזום (הם כולם ממש חכמות ויפות ואני מרגישה שאני לא) אני לא מבינה כלום אני בפער ענק מאחורי הכיתה יש לנו מבחן באנגלית וגם בעברית ובשתיהם אני גרועה ולא מבינה כלום, ניסיתי לפנות למורות שיעזרו לי, אבל אני באמת לא יכולה לשבת על כיסא יותר מדי זמן, בהפסקות בין שיעורים אני תמיד מסתובבת בבבית, וקשה לי באמת שקשה לי ואני לא יודעת מה לעשות עם הקושי הזה, יש לי כאבי ראש מלשבת כל כך הרבה מול המסך בזום, נותנים לנו עבודות ועוד עבודות ועוד עבודות והכל בתוך
המוח שלי ואני מרגישה כאילו הוא הולך להתפוצץ, אני כבר כמה ימים לא ישבתי על עבודה אחת כי אני לא יכולה יותר לראות לימודים, כשאני כן מנסה לשבת אני קוראת את החומר ומבינה כמה שאני טיפשה, עולה לחדר שלי ובוכה שוב, כלום לא עוזר לי, אבל שלא תבינו לא נכון, אני כן צוחקת ונהנת פשוט במקום כמה פעמים בשבוע זה קורה פעמיים בשבוע או פעם אחת, אני פשוט באמת לא יודעת מה לעשות כי גם בפעמים שאני צוחקת ומרגישה שהכל בסדר זה עובר הרגעים האלה עוברים תוך שנייה, ושוב פעם אני מרגישה עצובה, מישהו יכול לתת לי יעוץ מה לעשות? אני מרגישה כל כך לבד כאילו אין אף אחד שיכול לעזור לי עם ההרגשה שלי, אני לא יודעת אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג או לא, אני לא אוהבת לדבר על הבעיות שלי, וכשאני עושה את זה אני לא אוהבת לראות את התגובה שלהם אז רוב הפעמים אני אומרת ופשוט בורחת מהחדר, אני לא יכולה שאנשים מסתכלים עליי ושופטים אותי דרך המבט שלהם, חוץ ממה שכתבתי עד עכשיו בנוסף לכל ההתקפים האלו שיש לי בלילה יש לי בעיות בברכים (קוראים לזה פריקת פיקה זה בעיקרון שהפיקה שלי מתפרקת) זה מאוד כואב וכשזה קורה אני מתחילה לבכות את חיי זה כאילו תוקעים לי כדור של רובה ברגל וזה כל כך כואב אני לא יכולה להסביר את הכאב הזה, כשזה קורה אני לא מצליחה לנשום, רוב הפעמים יש לי סימנים כחולים פצעים עם דם מהנפילה כשזה קורה, אני לא מצליחה להחזיק את הבכי של זה זה פשוט יוצא וזה לא עובר לחמישה ימים בערך ביומיים הראשונים אני לא מצליחה בכלל לדרוך על הרגל ואחר כך זה ממש כואב כל צעד.
בעיקרון אני מרגישה כאילו כולם לוחצים עליי כל הזמן. עם הברכיים הדפוקות שלי, הלימודים דרך הזום והחוסר הבנה בדברים שמלמדים דרך הזום, הלחץ התמידי, העבודות, המבחנים, החברות המושלמות שלי שלידם אני נראת טיפשה ומכוערת, חוסר הבנה של אנשים מסביבי לגביי, זה שאני מעמידה פעמים כל יום ושמה חיוך ענק על הפנים שלי למרות שבפנים אני בוכה, זה שאני מסתכלת במראה ופשוט שונאת את מה שאני רואה ופשוט מתחילה לבכות, כל הפעמים שאני בוכה אני לא מצליחה לנשום ומתחילה להיחנק מעצמי, פשוט הכל, הכל, כל החיים האלה יותר מדי בשבילי, אני לא ילדה אובדנית אני לא אתאבד בחיים, לא מבגלל שאני מפחדת מהמוות בגלל שאני בחיים לא יעשה את זה להורים שלי למשפחה שלי לאנשים שחשובים לי, אבל כל מה שאני רוצה לעשות כל היום זה לשכב במיטה ולראות את הסדרות טלוויזיה שלי או לקרוא את הספר שאני אוהבת, לאכול ולשתות בלי שאף אחד ילחץ עליי לגביי הכל, שאני יוכל לשתות שוקו במרפסת ולנשום אוויר צח, לצחוק, צחוק אמיתי לא אחד מזוייף שאני מזייפת ביום יום, ללמוד לעשות דברים שאני רוצה ולא דברים שאחרים רוצים בשבילי, אני רוצה לרכב על סוסים, ולנגן על גיטרה, אני גם גלשתי אבל הפסקתי בגלל הלימודים והלחץ שהיה עליי, כל הבכי הכעס על עצמי פשוט שזה לא יהיה להעלים את זה