אמא ואבא היקרים, איך אצליח להגיע לבית?

לכל ההורים היקרים שנמצאים כאן. הייתי רוצה להתייעץ איתכם.
אשמח שתתייחסו להודעה הזו כאילו הייתי בנכם הקטן. אשמח מאוד שתייעצו לי ותעזרו לי.

כמה דברים עליי -

עברתי תאונת דרכים מאוד קשה כשהייתי בן 5, מאז ועד היום אני זוכר את הרגעים הקשים האלה. ובכל יום מחדש אני נאלץ להתמודד עם החיים ועם כל התסבוכות שנוצרו לי בעקבות התאונה.

בתיכון - נשרתי מבית הספר, והתאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית במשך כשנה וחצי.

צבא - לא עשיתי, בגלל הבעיות הנפשיות שיש לי ואי היכולת לעמוד במסגרות נוקשות, מלחיצות ו"דורשות".

ביטוח לאומי - תבעתי אותם, אני מקבל קצבה חלקית ונמצא בתהליך שנקרא שיקום מקצועי. מה שנקרא - "בדרך אל האושר".

באוגוסט הקרוב - מתחיל להשלים בגרויות (את כולן, אין לי בכלל תעודת בגרות) - בתקווה שאצליח להשיג (מעבר לציונים טובים) חווית לימודים איכותית, טובה, שתשאיר לי זיכרון ורוד מהלימודים.

מיניות - אני הומוסקסואל, יש לי חבר במשך 5 שנים. מאוהבים, ובעיקר מנסים להיות אופטימיים.

---
אז זה אני. הבן שלכם.

רציתי לשאול אתכם, אמא'ז ואבא'ז היקרים, איך? איך אצליח להגיע לבית במדינת ישראל?

המצב העכשווי הוא נכון לי מבחינה הגיונית לגילי - רכישת השכלה. אני מבין ויודע את זה. אבל אני מנסה להסתכל לטווח הרחוק, ולא מבין אפילו איך אצליח לממש את הזכות הכי בסיסית שלי - לשהות תחת קורת גג, ללא הצורך להיות עם הלשון בחוץ כל הזמן, ולדאוג לפת לחמי. בנוסף יש גם את הנושא של להביא ילדים לעולם, כלומר, זכות בסיסית נוספת. כיום, תהליך של פונדקאות עדיין לא ברור במדינת ישראל, ובשביל שאוכל להביא ילד - עליי להוציא כ-500,000 ש"ח - בלי להחשיב הוצאות לא צפויות.

אני מסתכל על מחירי הדירות בארץ - רובן מתחילות מ-1,000,000 ומעלה. למי שיש מיליון ש"ח בבנק - זה אומר שהוא מיליונר, נכון? אני מניח של-80% מהאזרחים במדינה, אין 1,000,000 ש"ח בעו"ש. אני מניח שאני גם צודק. ולא - אני לא אלך לגור ליד הקו הירוק, אני אוהב את הידיים והרגליים שלי. אני אוהב את הגוף שלי, ואני רוצה שהוא יישאר שלם, ושלא יכאב לי שום דבר אחרי התאונה שעברתי. לא רוצה לחוות מצבים מסוכנים.

אני פוחד, להגיד לכם את האמת. אני פוחד מכמה סיבות:

1) אני צריך להוציא ציונים טובים בבגרויות, ומשם אני צריך ללמוד משהו טוב באוניברסיטה, חשבתי על מקצועות הומניים, כאלה שתהיה באפשרותי היכולת לעזור לאנשים... לתמוך בהם. לצערי אני לא ריאלי, כך שהייטק - לא בא בחשבון. אני בכלל נגד הבועה הזאת, אני רוצה לעסוק במשהו משמעותי.

2) אני פוחד שלאחר הלימודים האקדמיים - המקצוע שאבחר בו לא יהיה מבוקש בחוץ, כלומר, שלא תהיה לי תעסוקה, ואמצא את עצמי באותו המצב - חי על קצבת נכות עלובה.

3) אני פוחד שלא אהיה מרוצה מהשכר שלי, שכר של 5,000 ש"ח הוא מה שרוב אזרחי מדינת ישראל מרוויחים - אני מבין את זה. אבל אני אפילו לא יכול להתנחם בעובדה הזאת, כי בעיני זה ממש ממש עצוב, ואפילו חוצפה- שבעלי תואר מרוויחים כזה סכום זעום. זה מראה על "זילות" של התואר, למרות שנדרשים ללמוד ימים כלילות בכדי להתקדם בקצב של האוניברסיטה או המכללה, על מנת להוציא ציונים טובים.

4) אני פוחד שלא אצליח להביא ילד. מבחינתי ילד הוא סגירת מעגל עם ההומוסקסואליות שלי, מבחינתי להביא ילד זה אומר שהצלחתי למרות הכל ואף על פי כן - להמשיך את עצמי הלאה. אני מאוד סקרן לראות איך הילד שלי ייראה - אבל גם מאוד חשוב לי שתהיה לי היכולת לממן את הילד הזה. ולא - אהבה זה לא מספיק. צריך בגדים, טיולים, יצירת זיכרונות מיוחדים, ימי הולדת - השכלה, בית ספר. וזה רק נמשך ונמשך בלי סוף. קראתי כתבה שאומרת שעל כל ילד אחד - מוציאים למעלה מ-1,000,000 ש"ח עד גיל 18.

5) אני פוחד שלא אצליח לצבור את הסכום הדרוש לדירה בסיסית (ולא, אני לא מדבר על חורבה בשכונת עוני בתל אביב או כל מקום אחר שמסוכן ללכת בו ברחוב). בעיקרון חשבתי על כך רבות עם בן זוגי, והחלטנו ביחד שבהחלט נחסוך. אבל בינתיים הוא לא עובד, ובכלל, ב-3 השנים הקרובות הוא לא יעבוד, כיוון שהוא מתחיל ללמוד עכשיו. הוא מתכנן ככל הנראה לשלב עבודה עם אוניברסיטה, אבל נראה שאמו זוממת שיפריש לה חלק מהסכום בכל חודש למרות שהיא מרוויחה לא רע בכלל, כך שאנחנו מתרחקים עוד קצת בציר הזמן מהדירה שאנחנו רוצים.
בנוסף, ב-5 השנים הקרובות, גם אני לא אעבוד. כלומר:

שנתיים - השלמת בגרויות.
3 שנים - מכללה/אוניברסיטה.

יכול מאוד להיות שבמהלך האוניברסיטה אני אעבוד כדי לצבור ניסיון, אבל אני תוהה עד כמה קל למצוא חצי משרה בימנו. כשנגיע לגשר נחצה אותו אני מניח.

---
בכל מקרה, מה שאתם יכולים בטח להבין הוא, שיש לי המון מוטיבציה ורצון להגיע למטרה- שהיא הקמת קן משפחתי משלי, חם ואוהב, עם ילד או ילדה מקסימים.

מנגד- יש בי פחדים אינסופיים, תסכול מאוד עמוק על הממשלה שלנו שעושקת את הוריי שלי ועוד הורים רבים וטובים אחרים - השתלטות הטייקונים על שוק הדירות. וכעס עמוק על מחירי הדירות הגבוהים והבלתי ניתנים להשגה.

עקב כל הדברים האלה - אני מקבל פחד גדול שאולי לא אגיע לדירה וילד, ושלא אצליח לממש את חיי באופן בו אני שואף כל-כך.

בבקשה עזרו לי, אודה מאוד לעצות מהורים מנוסים.
אגב, האם גם אתם פוחדים על הילדים שלכם? מה יהיה איתם? האם יצליחו להגיע לעצמאות ולדירה משלהם?

תודה רבה לכם.