עברתי טראומה שאיימו עליי בגיל 11, הפיצו תמונות שלי אחרי שאיימו על החיים שלי והייתי בכיתה ו.
זה השאיר בי צלקת גדולה אבל בעיקר מה שריסק אותי זה כל מה שהטראומה הזאת הביאה איתה.
אחרי חצי שנה מהמקרה ההורים שלי גילו, ניפצו לע את הטלפון מול הפנים, צרחו, ״יש לי בת זונה?״ ״תעופי מהבית תצטלמי ככה ברחוב״ אני הייתי בת 11.
עד היום יש לי סיוטים בלילה, חרדות ברמות הכי קשות (שעות שלמות הגוף שלי רועד, לא מרגישה בטוחה בשום מקום בעולם גם לא בחדר שלי), אני מדמיינת דברים ומדמיינת קולות. בגיל 13 התפללתי במשך חצי שנה לא לקום בבוקר, רצו לי מחשבות אובדניות בראש במשך הרבה זמן. הייתי הולכת ליד ההורים שלי כאילו הם אנשים זרים, לא היה לי אף אחד, הייתי נחנקת מדמעות כל לילה והייתי קמה עם שריטות מלאות בדם בכל הגוף. לא היה לי אף אחד, אני רגילה לעזור לעצמי ולהתמודד לבד, אני רגילה לשמור בבטן ולבכות הכל בלילה. בכיתה ט סיפרתי את הרקע (ממש בכמה משפטים) לחברה, ולא לאט סיפרתי לעוד חברה ועוד חברה. ואז גם הלכתי לפסיכולוגית בבית ספר. לא החברות ולא הפסיכולוגית עזרו לי, פתחתי את הנשמה ונשארתי באותו מקום. לפני כמה שבועות סיפרתי לאמא שלי כי כבר הבנתי שצריך לטפל בזה כי הייתי מדמיינת גופות ולא הייתי נרדמת לילה אחר לילה וההתקפי חרדה הלכו והתגברו. היא באותו יום לקחה אותי לרופאה, גם לה פתחתי וסיפרתי ויש לי תור חמישי שבוע הבא לפסיכולוג. אבל את האמת? אני לא רוצה ללכת. אני תשושה. אני יודעת שתגידו שאני צריכה, אבל אני לא אצליח. לשבת, עם עיניים עייפות, עם לב שבור ופצע נפשי. אני כבר לא סומכת על אף אחד, כי כל האנשים שסיפרתי להם? לא איתי, הפסיכולוגית? לא מכירה אותי, אמא שלי? כל הזמן רבה וצועקת עליי ואני כבר לא יכולה להסתכל עליה ואני כועסת על עצמי שסיפרתי לה. בקיצור אני לא יכולה
להפתח שוב כי גם ככה אף אחד לא יעזור לי. אני אבודה ושבורה ולא יודעת מי אני כבר
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025