קושי עם רגשות. לא מצליחה להבין רמזים, מה אני מרגישה או מתי אני פוגעת ומתפרשת לא נכון...

היי לכם, אני אנסה לא לחפור יותר מדי ואגש ישירות לבעיה. עברתי די הרבה, בקטע החברתי, משפחתי, נפשי.... אם זה חרמות, ניתוק קשרים בין המשפחה או אפילו סיטואציות חברתיות שממש פגעו בי.

אני רק בת 17, זה גיל שבו אני מתעצבת ולומדת, אז כנראה שהקטע הרגשי עוד חלש אצלי. בערך 80% מהזמן אני לא מבינה רמזים. אני לא מבינה מה אנשים רוצים או מצפים ממני לעשות, הם צריכים להגיד לי. זה לא שאני אנוכית או לא חברתית, אף על פי שאני באמת טיפוס שחייב את הזמן שלו לבד, אבל אני אשמח לעזור. אני אוהבת להרגיש שייכת.
זה מתחיל בדברים קטנים, כמו לעזור בבית, או סתם לעזור למישהו כשהוא צריך - אבל לא מבקש. אני פחות שמה לב לדברים האלה באופן טבעי.

אני טיפוס די ציני וסגור, אבל לא שונאת אנשים. זה משהו שחשוב לי להבהיר, אני לא שונאת אף אחד, פשוט זהירה יחסית ובוחנת לפני שאני מתחברת למישהו. אני נוטה לצחוק עם אנשים אבל לפעמים כנראה לוקחת את זה רחוק מדי בלי לשים לב.
לפעמים אני מצליחה להסתכל מהצד, אבל רק לפעמים, וקולטת שאני כנראה ישירה מדי עם אנשים או צוחקת איתם והם חושבים שזה עליהם. האמת מאוד חשובה לי. אני ממש לא אחת שתרד על מישהו בשביל תשומת לב וכוח, להפך, אם מישהו יעשה דבר כזה לחבר/ה שלי אני אגן עליו/ה.

הבעיה שלי היא שאני כנראה לא אמפתית, וקשר לזמן ארוך, שהוא נראה בעיני כמחויבות, בדרך כלל מסתיים אצלי מהר. אם חברה שלי תבוא ותפתח בפני, אני לרוב לא אדע להגיב. אני יודעת להקשיב, אני מודעת מאוד ליכולות שלי. הבעיה שלי היא שאני לא יודעת איך לנחם אותה, כשאני מנסה לעשות את זה, זה נראה מאוד מזויף ומוזר ואני שונאת להיות מזויפת... בדרך כלל אני נותנת עצות או פתרונות אבל אמא שלי אמרה לי שזה לא מה שמצופה ממני לעשות, אלא פשוט להקשיב, אבל אם אקשיב לא אומר דבר. אני רק אקשיב.

היו לי חבורות אבל נטשתי אותן, אני טיפוס די בודד מבחירה. לא מתחברת לרוב הנוער. אני לא מגדירה את עצמי כפתית שלג, אני פשוט קצת אאוטסיידרית ודי שונה מהבנות שיצא לי להכיר. גם בנות נחמדות שיצא לי להכיר והיינו יחד בקשר, הייתה לי נטייה להתרחק. יש לי חברה טובה ומדהימה באמת, אבל היא לא מפסיקה להציע לי להיפגש בביתה או להחמיא לי.... אני באמת לא יודעת איך להגיב למחמאות מלבד לומר תודה בביישנות וזה מוזר ואני לא אוהבת את זה, זה לא אמיתי. אני גם לא אוהבת להיפגש יותר מדי, פשוט חייבת את הספייס שלי. ברמה של 'ראיתי אותך בבית ספר וזה מספיק לי, אני צריכה להיות לבד עכשיו'. היא מאוד שופטנית ומקובעת, לעומתי שאני מאוד אוהבת לנסות דברים, לטייל ולקחת סיכונים (בעיקר ספורט אקסטרים או לנסות שיטות חדשות במצבים שנראה שכדי ללכת על הבטוח) כל פעם מחדש אני נופלת נפצעת וקמה, זה כיף לי כי זאת התגברות על אתגרים ופחדים. ישמע מוזר לומר שאני אוהבת ליפול פיזית מהאופניים, כי זה אומר שניסיתי להתגבר על סוג של אתגר שקצת גדול ממני.

היה לי חבר והמערכת הזוגית הייתה מאוד רעילה, הוא אמר דברים וגם אני... מאוד אהבתי אותו אבל כשזה הגיע למצב אינטימי לקחתי צעד אחורה - גם אינטימיות עם בנים זה משהו שמרתיע אותי, למרות שרוב החברים שלי או מי שאני מסתובבת איתם הם בנים. כל החשיפת רגשות האלו או לפעול מתוכם.... זה משהו שמפחיד אותי. אני מאוד אוהבת להיות בשליטה על הרגשות או בכללי להרגיש בשליטה על עצמי, שאני יודעת מה אני עושה. גם עכשיו המצב בבית עם ההורים לא הכי משהו, אני לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה לגבי זה. כאילו הדחקתי או הכחשתי כל כך הרבה שכבר אין לי מושג.

אני לא יודעת מה לעשות, לפעמים מרגיש לי שאני יותר מדי חושבת או מנסה להיות רציונלית ואני מפסידה מזה הרבה דברים. אני יודעת שלא אמשיך להיות בקשר עם אותם בנים או אולי אפילו עם אותה חברה כי אני לא מסוגלת, המחויבות הזו מלחיצה אותי.אני משתנה כל הזמן, לכן אני צריכה שינוי סביבתי. אני מאוד אוהבת שינויים... לא שמרתי עם שום חברה על קשר מהחטיבה כי עברתי לתיכון אחר, וזה הרגיש לי כמו הקלה וכיף במקום מסוים. אפילו העובדה שעוד מעט אתגייס ואפגוש אנשים חדשים לגמרי, מרגיעה אותי. אני מפחדת שיש לי אופי שלא מאפשר לי חברות אמיתית וכנה כמו שאני מחפשת או אולי בן זוג כי לוקח לי המון זמן לסמוך על אנשים.... מישהו שמזדהה?