זוגיות ראשונה, הפסקה ראשונה... בבקשה תעזרו כי אני לבד בתוך זה. מה לעשות?

היי אני וחבר שלי כבר שנה +3 ביחד בתקופה האחרונה המצב שלנו באמת היה ירוד.
אני בת 17 הוא קטן ממני ב-9 חודשים. הסיפור שלנו נורא חחח מוזר אבל נלך לתקופה האחרונה...
אני וחבר שלי מאפריל לפחות במצב נורא בעייתי. אני הרגשתי ממש שכאלו זה הולך להיגמר - שאנחנו ניפרד הוא אמר שלא ושכל בסדר. אני הרגשתי בתוך המערכת היחסים הזאת בעיקר ציפיות - אכזבות ממנו , לחץ מבחינה מינית כי פסיכולוגית אני לא שם והוא לא מכריח או הכריח אבל היה ברור שאם אני לא ארצה בשנה\שנתיים הקרובות יחסי מין זה יוביל לפרידה ואצלי המצב מהבחינה הזאת באמת חמור אני מטפלת בזה עם הפסיכולוגית שלי. הרגשתי רע עם זה שאני יודעת שפיזית אין לו זמן אליי - הכוונה, אני יודעת את כל לוח הזמנים שלו מראשון עד שבת גם שעות ואני מבינה שנורא קשה לו למצוא זמן אליי ושהוא מוולתר על חברים שלו על האימון שלו או המשפחה שלו למעני היה לי קשה במובן הזה... ובנוסף לזה הרגשתי לא בנוח עם החברים שלי כי לא רציתי לתלוש אותו מהם וכנל אותו הדבר עם המשפחה שלו + הרגשתי שם לא הכי נוח.
הציפיות מחבר שלי היו בעיקר על ליזום שיחות,מפגשים,ג'אסטים , תגובות לכל מיני מצבים כי בדקתי אותו פה ושם כי יש לי ספק וספק זה דבר נוראי לזוגיות... :( + אני יותר יוזמזת ממנו , שינוי צורת ההתנהלות כלפי...

עם הזמן באמת הרגשתי שמשהו נעלם היה לי חסר האהבה רומנטית ובאותו הזמן כשהוא ניסע לעשות משהו היה לי נורא קשה להשתחרר לזה. + עם הזמן הרגשתי יותר חוסר אמונה כלפי הזוגיות שלנו ואמרתי לו והוא ניסע לעודד שהכל עוד אפשרי ושהכל טוב אבל לא עזר.
היה לי קשה שבגגל הבעיות שלי עם מגע הרגשתי פחות אהובה וזה מהכוונה שהיה לי חסר את צומת הלב ממנו כי אני פחות אהבתי להתנשק וגם להתכרבל... לא יודעת למה...

היה לי קשה עם זה שכל פעם שאנחנו במשבר אני צריכה לבוא ולהאכיל אותו בכפית לאיך ל''פתור'' את זה מהטענה שהוא לא הכי מכיר אותי ( היינו כמעט שנה ידידים ושאר הזמן שזה עוד שנה +3 זוג)

אנחנו בהפסקה מחמישי ואני כבר הספקתי להבין איפה היו הטעיות שלי בהקשר אליו - שאולי לא הערכתי אותו מספיק ואת הניסיונות שלו + כנראה גם שאולי הקטע עם הציפיות...

זה לא חוכמה לבוא ולהאשים רק את הצד השני כי גם איימתי כמה פעמים שאני אקח הפסקה ובאמת הייתה איזשהי פעם שבאמת חשבתי על זה לעומק כי הרגשתי מיותרת במקום נורא מסויים ושאני לא מרוצה מכל ההתנהלות...אבל בסוף לא עשיתי את זה כי ידעתי שיהיה לי קשה בלעדיו... ואני פחדתי לפגוע בו , הנפש שלו נורא שבירה אז שתקתי כל פעם עד שהתפוצצתי...

את ההפסקה הוא יזם היה לי נורא קשה לקבל אותה-בכיתי מולו, ניסיתי להסביר לו שאנחנו נעבור את זה ביחד אבל לא עבד. החלטנו על עד סוף החודש לתת להפסקה הוא רצה מעבר אבל גם אני לא הכי מוכנה לחכות מלא זמן בחוסר ידיעה.

תגידו לי זה מוצדק ?
ביום של ההפסקה הוא עזב אותי כשאני בוכה בחדר עם עוד שניה התקפי חרדה ואני כולי כועסת וכאלו בהלם טוטלי והוא אמר אני אוהב אותך אם את מאמינה ואני אמרתי שלא אחר כך הסברתי את עצמי ואמרתי שכן... אבל זה נורמלי שאני כועסת ?
וסיבת הפרידה כי הוא עמוס רגשית ולא בטוח הוא כבר יעמוד בזוגיות ...


אני מרגישה כלפיו געגוע,כעס ורצון עז להראות לו שיותר טוב לי ממנו כשבאה לי רק להגיד לו כמה שבסהכ רציתי להרגיש יותר נוכחת בחייו,יותר אהובה שפשוט רציתי להרגיש שבאמת טוב לי - יש לי אבא אישו אז בכלל לא פשוט לי כי זו כבר עזיבה כמעט שנייה של גבר מרצונו בחיי...

כרגע אנחנו מדברים רק בשעת צורך שזה עבודה משותפת שיש לנו.

מה אתם חושבים על כל הסיטואציה הזאת ? במה עוד הייתי לא בסדר ? מה אתם חושבים שיצא מזה ? מה קורה בדרך כלל לאחר סיום ההפסקה ? מה לעשות ?
בסוף החודש מה אתם אומרים לשחרר אותו כי אני כבר מתחילה להשלים עם זה שאולי כן תהיה פרידה או מה לעשות ? בסוף החודש בשיחה לבוא ולהגיד לו את מה שאני מרגישה גם אם גורלי כבר חרוץ .הגורל שלנו ( אני בעצמי עוד בדילמה) ?