דמיון מפותח או הפרעה נפשית? עזרה בבקשה

מאז ומתמיד היה לי דמיון מפותח ולאחרונה אני ממש מפחדת שאולי אני מדמיינת יותר מדי...
קראתי המון דברים על זה ועל הפרעות נפשיות ואני ממש מפחדת שאולי יש לי אותן.
אני יודעת שאולי זה לא נורמלי, והלוואי שיכולתי להפסיק, אבל אני לא יכולה וגם לא רוצה...

ניסיתי המון פעמים להפסיק, אבל... זה כאילו שהם חלק ממני.

יש לי מן סיפור כזה בראש שלי, עם המון המון דמויות ולכל אחת יש את האישיות שלה, ואני פשוט אוהבת אותם, הם כמו חברים שלי. תמיד כשקשה לי או שאני בסיטואציה מסוימת (שאני נמצאת בה לבד) הם תמיד עוזרים לי ותמיד יודעים מה להגיד לי. כמובן שאני שולטת בהם ואני מחליטה מה הם עושים ואומרים ורוצים ושאני מבדילה בין הדמיון למציאות.

אף פעם לא היו לי קשיים חברתיים. יש לי המון חברות והן נפלאות, אני אוהבת אותן והן אותי, הן תמיד שם בשבילי והן תמיד עוזרות לי, אבל יש משהו שונה בינהן לבין הדמויות, ולפעמים אני מעדיפה להישאר בבית ולדמיין מאשר להיפגש איתן למרות שכשאני נפגשת איתן אני נהנית מאוד...

לפעמים הייתי רוצה להיות אחת מהדמויות שלי. היא יפה, אמיצה, חכמה, ורוב האישיות שלה היא מישהי שאני לא והלוואי שהייתי כמוה. זה כמובן הגיוני (אני חושבת??) אבל פשוט לפעמים הייתי רוצה להיות היא גם בגלל שהעולם שבו היא חיה שונה לגמרי מהמציאות. החיים שלה מלהיבים ומיוחדים והיא כל הזמן יוצאת להרפתקאות עם חברים שלה. פשוט... לא משעממים כמו שלי וכמו המציאות. זו הסיבה שאני אוהבת כל כך לדמיין. לשים אוזניות ולצאת מהשיעמום ומהצורך שלעשות שיעורים וללמוד למבחנים וכל הדברים האלה. תמיד יש לי את התקווה הזאת שאולי יום אחד איכשהו אני אצא לאיזושהי הרפתקאה מעניינת, לחקור ולמצוא דברים שאף אחד לא באמת האמין שקיימים... אבל גם אם הייתה לי את ההזדמנות הזאת לא הייתי לוקחת אותה כי אין לי את האומץ הזה שהייתי רוצה שיהיה לי...

לאחרונה שמתי לב שאני גם הרבה יותר זמן לבד בחדר, ולפעמים אני אוהבת את זה אבל אני פשוט מרגישה אשמה שאני לא עם המשפחה שלי ודברים כאלה אז אני הולכת להיות עם אמא שלי כדי שאני לא ארגיש רע עם עצמי אחר כך...

אני יודעת שאני קופצת מנושא לנושא כל הזמן, וסליחה על זה... אני פשוט, ממש מפחדת מהכל, ואני ממש לא רוצה להיות עם איזושהי מחלה נפשית ואני ליטרלי בוכה את החיים שלי ואני לא ממש רוצה לספר להורים שלי למרות שגם הם הכי מבינים בעולם ורוצים שיהיה לי רק טוב...
אני לא יודעת אם באמת כדי לי לספר להורים שלי ואז אולי ללכת לפסיכולוג או משהו או שזה פשוט דמיון ממש מפותח, בבקשה תעזרו לי...
תודה למי שעונה3>