רוצה לחיות, לא מצליחה לצאת מהבור הזה שנפלתי אליו

היי, רשמתי באתר הזה כמה שאלות על נושאים ספציפיים שמפריעים לי, אבל עכשיו החלטתי לכתוב על החיים שלי באופן כללי.. אני מקווה שלא תשפטו אותי ותתנו עצות טובות (:

טוב.. אז אני בת 15 וחצי. ואני אף פעם לא יוצאת מהבית. אבל אף פעם.
יש לי בעיות רגשיות ובעיות עם ההורים ואני מרגישה שאני כלואה בגיהנום בלי סוף
אני אספר קצת על הילדות שלי: ההורים שלי הזניחו אותי, מאוד. אף פעם לא נתנו לי יחס, אהבה.. לפחות בהרגשה שלי. הם די התעלמו ממני ולדעתם דווקא הם כן נתנו לי חום ואהבה אבל זה היה בצורה של מילים ולא מעשים. אף פעם לא הרגשתי כאילו הם אוהבים אותי
(*הדמעות מתחילות לעלות*)
וחוץ מדברים רגשיים, גם דברים חומריים. אנחנו ממש לא משפחה ענייה או משהו כזה, ממש לא! גרים בבית עם 4 קומות וההורים מרוויחים סבבה. אבל אף פעם, ואני מתכוונת א ף פ ע ם הם לא נתנו לי כסף ולא קנו לי כלום. בתור ילדה חייתי עם זה. הייתי ילדה, לא הבנתי שהמצב שאני נמצאת בו, של להיות בגיל 8, 24 שעות על המחשב זה לא נורמלי, אבל ככה זה היה. עדיין לא הבנתי שההורים לא ממלאים את התפקיד שלהם כהורים.
כשגדלתי ראיתי שהעולם לא עובד ככה, שבנות כן הולכות וקונות ועושות ויוצאות ומטפחות את עצמן וזה היה בגיל 13-14, פתאום ראיתי בנות מאופרות ולבושות יפה, ואני הייתי והרגשתי, פשוט דוחה. הייתי לא מטופחת ברמות ולבשתי אותו בגד 4 פעמים בשבוע. אז כבר הבנתי שההורים שלי צריכים להתחיל להביא לי כסף ודברים שאני צריכה כדי לחיות, ומאז זה מלחמה שאף פעם עדיין לא נגמרה. אני כל הזמן אמרתי להם שיביאו לי כסף, שיקנו לי, שאני לא יכולה לצאת מהבית כל הזמן עם אותם בגדים ושפאקינג רעעעעע ליייייי!!!
לא הקשיבו.
אף פעם.
הסתגרתי בבית עוד יותר והפסקתי ללכת לבצפר. בכיתה ח' עוד הלכתי פעמיים שלוש בשבוע. שלחו איומים מבית משפט שההורים שלי יכנסו לכלא וכאלה (שברור שזה לא קרה בסוף)
וגם היה איזה סיפור עם עורך דין אחד שעבד בבצפר שלנו, שכנראה היה גם עובד סוציאלי או משהו. הוא לקח אותי לשיחות ושאל אותי למה אני לא מגיעה, ולא ידעתי איך להסביר לו.. הוא הציע לי כל הזמן שהוא יבוא לקחת אותי באוטו שלו לבצפר. קלטתי שזה מין איום כזה ושאם אני לא אבוא, הוא יבוא לקחת אותי גם בלי שאני אסכים, אז באתי ברגל. בשיחות שלנו פנים מול פנים הסברתי לו את המצב, שההורים שלי לא עוזרים לי ולא מביאים לי כסף ואיך אפשר לחיות ככה? והוא הבנאדם שהכי עזר לי, אני כל כך מודה לו ומעריצה אותו.. הוא לקח את אמא שלי לשיחה והסביר לה שהבת שלך לא יכולה לחיות ככה, ושאת צריכה להתחיל לתת לה דמי כיס. הוא חשב פרקטי. אז יום אחד ישבנו לשיחה אני, הוא ואמא שלי ואחרי ריבים ושיחה של איזה שעתיים, קבענו שהיא תביא לי דמי כיס, די גבוהים.
הכל היה טוב ויפה ואמא שלי הביאה לי את הדמי כיס, פעם, פעמיים.......... וזהו.
שבועיים אחרי שקבענו את זה, זה התפוצץ והיא הפסיקה, ולמה? בגלל שרבנו על זה שאני אף פעם לא יוצאת מהבית, ובשביל מה בכלל היא נתנה לי את הכסף?
אני הייתי בשיא העצבים, לא הבנתי איך היא יכולה להיות כזאת אטומה!!!! כי כל החיים הרגלת אותי להיות ככה, איך אני פתאום אצליח לצאת??????? ואז הבנתי שכן, הכסף הוא בהחלט משהו חשוב, שלא תבינו לא נכון. אבל התסביכים שלי כבר בנו את עצמם עם השנים ועכשיו הכסף כבר לא יפתור את זה. הוא היה יכול לפתור את זה בעבר, אבל זהו.. כבר לא.
(*והנה אני בוכה*)
בכיתה ט' כבר זהו, לא הלכתי אף פעם. לא יצאתי מהבית, שנה שלמה!!!!! אתם קולטים מה זה בכלל? אני לא מדברת איתכם על לפעמים למכולת, לפעמים לקניון. כלום!! זה לא ביטוי, אני אשכרה שנה שלמה ישבתי בבית מול המחשב והטלוויזיה!!!
וההורים שלי? יואו אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.... הם ראו את זה, הם הרי ידעו שאני כל היום בבית. הייתי איתם כל הזמן, רבתי איתם כל הזמן. והם עדיין לא קלטו שזו אשמתם!!! הם עדיין לא עשו כלום!! איך אפשר אבל, אני בחיים לא אבין את זה... אתם רואים שהילדה שלכם סובלת ולא יוצאת מהבית? למה אתם לא עושים כלום? למה אתם לא מנסים לעזור?
ואז בסוף כיתה ט' לקחו אותי למוסד טיפולי סגור.. שזה דווקא היה אחלה בשבילי בהרגשה, אבל לא עזר לי בשיט בתכלס. זה היה סגור ולא יצאנו אף פעם חוץ מפעם בשבועיים הבייתה. היה לי שם רע אבל אני מניחה שפחות מלאחרות, כי כל האחרות היו עם סיפורים לגמרי שונים: הרוב בגלל שהן יצאו כל הזמן למסיבות וכאלה וחלק נאנסו או חיו במקומות לא טובים.. הבנתם? בול ההפך ממני.
הייתי שם חצי שנה, ועכשיו לפני כמה ימים חזרתי הבייתה לחופשה של חודש-חודשיים עד שימצאו לי פנימייה ואני אעבור אלייה.
ונחשו מה בינתיים עשיתי בכמה ימים האלה שאני בבית ומותר לי לצאת חופשי ולעשות מה שבא לי? כלום! איזה כיף (: יושבת בבית כל היום (: איזה אושר (:
יש לציין שאמא שלי עכשיו מביאה לי דמי כיס, גם די גבוהים, אבל עכשיו, כמו שאמרתי, זה כבר לא עוזר.

אני כבר לא יודעת מה לעשות... נמאס לי מהכל.
נמאס לי ששופטים אותי ונמאס לי שאף אחד לא מבין אותי.
נמאס לי לחשוב שדברים חומריים יסדרו לי את החיים אבל הם לא.
גם אם יפול עלי מיליון דולר מהשמיים, זה לא יפתור לי את הבעיות הנפשיות והצלקות שההורים שלי השאירו לי, אחרי 15 שנה של הזנחה וחוסר אכפתיות
אני יושבת בבית כל היום, יש לי חלומות גדולים. אני רוצה להיות כל כך הרבה דברים, אבל אני לא מסוגלת.
אני באמת מרגישה אבודה, אני לא מצליחה לצאת מהבור הזה שנפלתי אליו.. אני רואה אנשים מבלים ונהנים.. אני רוצה גם!!!!!!!!! אני רוצה להיות מסוגלת לעשות כל דבר שאני רוצה!!!!!! די, אני רוצה רק להיות נורמלית ולחיות ולהנות מהחיים..
מילים הן כל כך כלום, אני לא חושבת שבמילים בנאדם יכול להבין כמה רע לי, וכמה אני רוצה שהכל ישתנה.
אתם יכולים לכתוב לי תגובות כמו "אז תצאי. תאספי כוחות ופשוט תצאי ותגשימי חלומות"
אבל זה לא כזה פשוט..
עזבו, אני לא יודעת בכלל אם יש לכם עצות לכתוב לשאלה כזאת.. רק רציתי לפרוק בתכלס
תהיו כנים כמה שאתם רק יכולים, תדחפו לי את האמת לפרצוף גם בצורה הכי גסה, אין לי בעיה. אני רק רוצה עזרה.