שלום אני בן 17 ממרכז הארץ.
אני כותב לכם מתוך ייאוש, כאב וצער.
הייתי רוצה לכתוב לכם שאני כותב לכם עם דמעות בעיניים, אבל תסלחו לי, אין לי כוח לבכות.
אמא שלי מתעללת בי כל הזמן.
אין לי מושג למה, הלוואי והייתי יודע.
כנראה שאני לא הילד שהיא רצתה.
זה פשוט בלתי נסבל.
לדוגמא: אם יש דברים שאני נגעל מהם, אז היא תנסה לעשות לי אותם בכוונה.
היא תציק לי, והיא לא תעזוב אותי עד שהיא תעצבן אותי.
היא צוחקת עלי שאני אף פעם לא יתחתן,
היא אומרת שאני אהיה גלמוד כל החיים שלי,
היא צוחקת על החולשות שלי,
היא אומרת לי שהפרצוף שלי נראה כמו פיצה כי הוא מפוצץ בחצ'קונים (אין לי הרבה חצ'קונים).
היא כל הזמן אומרת לי שאני כישלון.
ועכשיו יש לה עוד דבר חדש:
בעקבות המצב, אז היא משווה אותי לחמאס, ואומרת שצריך לכסאח אותי כמו שצריך לכסאח את החמאס, ושצריך להילחם בי כמו בחמאס, ושאני בדיוק אותו דבר כמו החמאס.
אתם מבינים? אני אותו דבר כמו החמאס...
אני שסופג את הטרור שהיא משליטה בבית, אני שבסה"כ רוצה לחיות בשקט, אני כמו החמאס.
אתם יכולים רק לתאר לעצמכם עד כמה זה פוגע.
ואבא שלי?
הוא מביט מהצד, לא עושה שום דבר.
לפעמים גם הוא מצטרף אליה,
הוא ממש לא אומר לה שמה שהיא אומרת זה לא בסדר.
יש לי עכשיו עוד שנה שלימה עד לגיוס, איך אני מתמודד עם זה?!
הפכתי מאדם אופטימי לאדם פסימי.
הפכתי לאדם שלא מאמין בבני אדם.
איבדתי את השמחת חיים שלי.
למה זה מגיע לי?!
מה עשיתי רע בחיים שלי?!
אני אחד שאוהב לעזור ולתרום לסביבה, מה עשיתי רע?
למה זה מגיע לי?
אז למזלי לא כל החיים שלי בזבל, כי יש לי חברים נחמדים וטובים, ובבית ספר הולך לי די חלק, אבל בבית זה סיוט.
איך אני עובר את זה?
תודה לקוראים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות