אני רבה כל יום עם סבתא או עם ההורים ואני כבר נשברת, מה לעשות?

זה כבר הפך לשגרה, מאז שאני בערך בת 9 אני רבה על בסיס יומי בעיקר עם סבתא שלי שגרה איתי מאז שנודלתי. אנחנו משפחה מאוד קטנה, ככה שאין לי כל כך עם מי לחגוג את החגים. אבא שלי עובד כל הזמן, כולל בחגים, אחותי נוסעת לחבר שלה, ורק אמא שלי וסבתא נשארות בבית, הם לא רוצות לחגוג לבד ואני כבר לא זוכרת את עצמי מתיי חגגתי בפעם האחרונה חג כלשהו. היום, התמזל לי שאבא שלי עובד משמרת לילה, ואני מצאתי בזה הזדמנות מצויינת לשבת סוף סוף כמשפחה ביחד, אני באתי לעזור בהכנות, וזרקתי הערה שבאסה שלא יוצא לנו לנסוע לשום מקומות החופשים והייתי שמחה אם זה היה מתאפשר, אבל גם פה שבתא שלי התחילה להוא אליי בטענות ולהגיד שאני ילדותית וחסרת טאקט שאני אומרת דברים כאלה, ולא מבינה את המצב של המדינה היום ובכללי לא מבינה כלום בחיים האלה, ומפה לשם התפתח ריב, כרגיל, כמו כל יום, ובתכלס על שום דבר. והיא לא מדברת איתי כמה ימים, גם כשאני באה ומבקשת סליחה. היא סולחת לי רק כשאני באה ונשברת מולה מייאוש ותסכול ובוכה את חיי, אבל גם אז היא עוד ממשיכה לי לעשות פרצופים עוד לפרק זמן מסויים

אני מאוד אוהבת את סבתא וההורים, אבל מרגישה שאני מביאה מזל רע בכל מקום שאני נמצאת. לא טוב לי רק בבית, אלא גם כמעט בכל מקום. הייתי בזוגיות שנמשכה כמעט שנתיים, ונורא אהבתי את החבר שלי. הוא היה המקום הבריחה שלי, אבל בסופו של דבר כנראה נמאס לו, והוא החליט להיפרד ממני יום אחד מבלי להגיד לי את הסיבה. חירטט לי משהו בסנגון שהוא חייב זמן לעצמו ולא רוצה חברה. עד היום אני לא מצליחה להתגבר במאה אחוז עליו, ותוהה מה הייתה הבעיה בי שהוא החליט לעזוב באמצע שום מקום. אין לי חברות, החברות שתמיד היו צבועות אליי החליטו גם באמצע שום מקום לנתק איתי קשר ולא אמרו לי את הסיבה. הכי גרוע שהאקס שלי איתי בכיתה ורואה אותי כל יום לבד ונואשת לדבר עם משהו.

אני יודעת שאני לא מושלמת, אבל אני תמיד מנסה להםוך לגרסה הכי טובה של עצמי,
אני מנסה להיות חיננית לאנשים, לעזור להם, לפתח איתם שיחות, לתת להם ספייס כשהם צריכים, ולא לשתף אותם בצרות שלי אבל כן להיות להם לאוזן קשבת כשהם צריכים. אבל תמיד יוצא שבסוף אני רק הפסיכולוגית של כולם, אבל אף פעם לא חברה. בבית אני מנסה לעזור במטלות, ללמוד טוב, לחזור הביתה לא מאוחר, אבל תמיד אנשים מוצאים בי פגם, ואני מרגישה כל כך הרבה פעמים שהמאמצים שלי פשוט לשווא.

כשאני ניסיתי לדבר עם סבתא ולהסביר לה שהיא מאוד פוגעת בי בהתנהגות שלה, היא אומרת שהיא לא צריכה לשנות את עצמה, אלא רק אני צריכה לעבוד על עצמי כי בסופו של דבר אני זאת שחסרת חברים וכל האנשים מעדיפים לעזוב אותי. אז יוצא שהבעיה זאת אני.

בבקשה תייעצו לי מה לעשות, אני כבר נשברת ולא יודעת איפה אני צריכה עוד להשקיע בשביל שיהיה לי סוף סוף טוב ואני ארגיש מאושרת, שיהיה סוף סוף ניצוץ, אפילו קטן בחיים שלי.