בהכשרה שלי בצבא, חוויתי קושי גדול חברתית. היה לי קשה להתחבר לבנות, הן הקניטו אותי על טעויות קטנות, קראו לי "מעופפת" ו"קלאמזי", לעגו לי מול אחרות והתייחסו אליי בזלזול. גם כשלא עשיתי להן כלום, הרגשתי שהן מרשות לעצמן לדרוך עליי.
היו לי מעט חברות, אבל גם הן שמרו ממני מרחק, והרגשתי לבד ולא שייכת, ששופטים אותי על כל טעות קטנה ברמה שהיא לא הגיונית, וכן היו לי פאשלות, אבל התגובות שלהם הרגישו לי מוגזמות לפעמים וראיתי שהן לא תופסות ממני.
בהמשך הגעתי לבסיס סגור עם שתי בנות שהכרתי מההכשרה. הן התרחקו ממני מיד, דיברו אליי בזלזול, הפיצו עליי שמועות שגיליתי בדיעבד, צחקו על פאשלות שעשיתי בהכשרה מול כולם, והפכו אותי לבדיחה מול כולם. גם החיילים הוותיקים התרחקו ממני ולא היו נחמדים אליי למרות שניסיתי להשתלב. כשפניתי למפקדת היא אמרה שאני מגזימה ושהבעיה בי ואני לא מנסה מספיק, שאני פאסיבית מידיי ואין פלא שמתרחקים ממני ולא היה לי עם מי לדבר יותר, גם לא המפקדות האחרות. הייתי בדיכאון כל עלייה לבסיס והתחושות ליוו אותי גם בבית וזה נמשך ככה בערך 4 חודשים לתוך הסדיר.
אחרי שרוב הותיקות השתחררו, התחברתי לכמה אנשים פתרום ואפילו ו2 הבנות האלה גם התחברו אליי ונהיו נחמדות קצת יותר אבל שמרתי מהן מרחק. שנה אחר כך אחת הבנות הותיקות בבסיס סיפרה לי שהבנות האלה לא הפסיקו לרכל, להפיץ שמועות שקריות כמו שיש לי הפרעות אכילה ושאני לא שולטת בעצמי למרות שאני אוכלת ממש בסדר ואפילו החברה אמרה שהיא לא מבינה למה הן אמרו את זה והן היו פשוט מסיתות נגדי בלי הפסקה וזה גרם להרבה אנשים, כולל היא, פשוט לא לאהוב אותי בלי שום סיבה כולל היא ושהיא טעתה לגביי ושפטו אותי מבלי להכיר אותי בכלל ולא הגיע לי היחס הזה ושלדעתה היה חשוב שאדע מאיפה הכל נבע.
אני כבר השתחררתי מהצבא אבל המחשבות על זה עדיין מלוות אותי, עד השחרור לא באמת חשבתי על זה יותר מידיי כי כן הייתי בתקופה טובה יותר ולא רציתי לתת לזה להשפיע. פשוט תוהה לעצמי אם מה שעברתי נחשב חרם?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות