שלום. אני לא יודעת מה תוכלו לייעץ לי, אבל בכל אופן, רציתי לכתוב את זה איפשהו. איפשהו שמישהו יקרא את זה.
בכיתה שלי קיימת תופעה של צביעות יתר, בואו נגיד ככה. ליקוקים ברמה מטורפת, מוגזמת, מגעילה. הכיתה שלנו הייתה מגובשת, אבל התגבשה לקבוצות. לא מזיז לי את האמת, אני בקשר עם כולם.. חשבתי שבכיתה הזאת אין צביעות. חשבתי שכולם באמת חברים של כולם. כנראה שטעיתי.
יש את הילדים שנותנים להם תחושה שמפחדים מהם, בגלל זה הם תופסים מעצמם ועפים גבוה גבוה וחושבים שמשקשקים מכל מילה שלהם. יש את אלה שמפחדים על התחת שלהם, סליחה שאני מדברת ככה. מפחדים להוציא מילה אחת, להתנגד, לא מעיזים! מנסים לצאת מדברים בדרך יפה, דרכם של יפי הנפש הצבועים. כי זה ברור את מי הם לא סובלים, למי מתחנפים וכדומה. והכי הורג אותי שהפחדנים הראשיים הם חבורה מקובלת של בנים בכיתה שלי. אני לא יודעת מי יותר "נקבה" שם ממי.. בקיצור, גם החברים הקרובים שלי לא אוהבים את הטיפוסים האלה. אבל גם כשהחברים שלי מתחילים להתנגד, הם מפסיקים באיזשהו שלב. למה כולם כל כך מפחדים?? למה אף אחד לא מעיז להביע את דעתו? למה רק אני לא מפחדת? למה אין להם אומץ, למה רק מאחורי הגב? האומץ נמדד כשמדברים בפנים.. כי מאחורי הגב זה מאוד קל.
מערכת יקרה, אין פה שום נטיות אובדניות, לכן אני מבקשת לפרסם את השאלה כמו שהיא. פשוט נמאס לי, באמת, אנשים שחושבים שהם מעניינים את כולם, שרואים שיש ריב אבל תוך כדי הם עושים מזה סוג של בדיחה, כדי לא להתערב, להיות המגשרים! אני משתגעת מכמה שאנשים פחדנים!
האם הבעיה בי? שאני כזאת "אמיצה"? אני לא פותחת וויכוחים או ריבים מיותרים. אבל כשצריך אני לא שותקת לעומת אחרים... אולי אני צריכה לשנות גישה? או שאני בסדר?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות