מפחדת לחזור לבית הספר אך ורק בגלל החברה

היי, אני עולה לכיתה ט', והלימודים כבר עוד מעט מתחילים.. וכמובן שעם זה באות מלא חששות. אני יודעת שזה ישמע טיפשי לחלק מהגולשים פה, אבל אני מתה מפחד. זה לא שאני שונאת את בית הספר, איין לי שום דבר נגדו, אני כן רוצה ללמוד ולדעת יותר.. החברה שיש שם היא זאת שמפחידה אותי. אפשר לומר שהמצב בחטיבה כרגע הרבה יותר טוב מביסודי, כי ביסודי הייתי ממש בודדה, ובחטיבה לפחות כן הכרתי אנשים שאני רוצה להסתובב איתם למרות שעדיין לא מצאתי את ה"חברה הכי טובה" או "החבר הכי טוב", כי אחרי הכול, כל מי שאני מכירה כרגע ונחשב לחבר שלי אז עם הזמן אפשר היה להבין שלא כל כך אכפת להם ממני. זה נורא מעיק בשבילי כי אני באמת רואה בחברות דבר חשוב כמו משפחה! למה זה מרגיש שרק אני חושבת ככה? אני כן רוצה חברים טובים, שיהיה להם אכפת ממני כמו שאכפת לי מהם. לספר להם הכול, לעזור, להיות שם כשצריך, לשמוח ביחד ולבכות ביחד. ואני עדיין לא מצליחה למצוא את זה ): אם הייתם שואלים אותי כמה חברים אמיתיים וטובים יש לי כרגע, אז הייתי אומרת אפס. ממש כאילו אני פשוט מתחברת אל האנשים הלא נכונים, אבל לא מנתקת את הקשר כי אני מפחדת להישאר לבד, כמו ביסודי. ועכשיו, ממש עוד שבוע ויום חוזרים לבית הספר, ואני לא מפסיקה לחשוש. גם מהמורים וגם מהילדים. המורים שלנו.. פשוט לא אכפת להם מאיתנו. זה רק גורם לי להאמין יותר למשהו שאני ממש לא רוצה להאמין, וזה שאיין מורים שבאמת אכפת להם מהתלמידים שלהם. ואני לא רוצה להאמין לזה! הלוואי שכולם היו כמו המורה שלי לאנגלית, שכן אכפת וכן אפשר לדבר איתה בכייף ואפילו לספר לה הכול! כן חשוב לה! וגם התלמידים מפחידים אותי ברמה שאיין מצב שאני אלך לבד לבית הספר, או במסדרונות. אייך אומרים, כל הערסים והפרחות האלה. זה מפחיד אותי ברמות על, שפתאום איזה ערס יתחיל להציק לי סתם ככה כי בא לו. וזה קרה כמה פעמים לילדים מהכיתה שלי, שפשוט באו עם אופניים ודחפו אותם כאילו זה בסדר. מה הקטע שלהם בכלל? הם נהנים מזה? לא אכפת להם מהעתיד שלהם? כבר בכניסה לבית הספר אפשר לראות חבורה של ערסים מעשנים, ולאט לאט הורסים לעצמם את החיים כאילו זה כלום ומציקים לילדים שרוצים להגיע לבית הספר בשקט.. ולכן אני מפחדת, לא רוצה שיציקו לי ולא רוצה שיטפלו אליי. לא רוצה בכלל לחזור לבית הספר כשאני אפילו מפחדת ללכת לבד במסדרונות כאילו כל שניה מישהו יתקוף אותי. זה מפחיד, כי גם כל שניה אפשר לראות מכות או ילדים מקללים. המכות אפילו הגיעו לרמה שהזמינו אמבולנס שנה שעברה! וזה מפחיד אותי נורא. למה אני לא יכולה להגיע לבית הספר בתחושה לפחות קצת שלווה? להרגיש בטוחה? למה אפילו למורים לא אכפת מהתלמידים, כאילו אם לא אכפת לכם בכלל, אז למה אתם מורים בכלל??! איפה ההגיון בלהיות מורה אם זה ככה?! איפה הרצון לעזור לתלמידים ותמיד לגרום להם לשאוף לגבוה יותר ולהאמין בעצמם?! המצב עד כדי כך גרוע שאחד המורים (שלצערי מלמד אותי שנה הבאה) אמר דברים שפשוט גרמו לי להרגיש קטנה וחסרת יכולת.. כאילו אני לא אוכל להגשים את החלומות שלי ולהיות מה שאני רוצה, כאילו אני לא יכולה "לחלום בגדול". ואני אומרת רק דבר אחד: כשמישהו לא יכול לעשות משהו בעצמו, הוא יגיד לך שגם אתה לא יכול לעשות את זה. אני מצטערת על החפירה אבל הייתי חייבת לפרוק. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם המצב המתסכל הזה..