היי, לא הייתי בכיתה א', ככה שסיימתי יב' ואני בן 17 עדיין.
מאז שאני זוכר את עצמי היה לי בטחון עצמי נמוך, כבר דימיינתי את עצמי בתול לנצח, שאף אחד לא תרצה אותי. יש לי זכרונות בראש של מקרים שהיו מציקים לי שהתעוררו לאחרונה בעקבות מקרה שעברתי לפני כמעט שנה וזה ממש מטריד אותי.
ממש התרחקתי מהחברים שהיו לי, גם בגללי וגם בגללם, הם יצאו לשנת שירות ואני העדפתי שלא . אני עכשיו עובד במקום קרוב לבית רוב היום ומבלה לפעמים עם חברה שלי , מדבר לפעמים עם חברים ונפגש איתם.
אף פעם לא היינו החבר'ה המגניבים של השכבה, לא היינו באים עם אוטו לבית ספר, לא היו לנו בחבורה כמעט בנות, ולא עשינו הרבה חוץ מללמוד ולנסוע לים פעם בחצי שנה. אני מרגיש מין הרגשת פספוס שלא ניצלתי את הזמן שלי כמו שצריך, שלא נהניתי, שהייתי עסוק בללמוד במקום לצאת למקומות. הייתי רוצה להיות אחד מאותם אנשים שמצליחים בהכל וכולם אוהבים אותם, אני מרגיש שיש לי בטחון עצמי אבל לא מספיק. אני ממש ממש מתגעגע לבית ספר ומפחד להתחיל את החיים "האמיתיים". הייתי עושה הכל בשביל להתחיל שוב את התיכון עם יותר בטחון ולהיות מישהו שאכפת לאחרים ממנו , מה שאני מרגיש שעכשיו שונה לגמרי.
קשה לי לגמרי לתאר את התחושות שלי, כי מצד אחד אני אמור להיות סבבה לגמרי, אבל בפנים אני בסערת רגשות עצומה. אני כבר לא בטוח מה אני רוצה, מה אני לא רוצה, מי אני, איפה אני.
אני רוצה לשמוע עצות אבל זה בעיקר פריקה, עוד מישהו מרגיש כמוני ? או שהרגיש ?
אני יודע שלהתעסק בעבר זה שטותי, אבל זה פשוט לא עוזב אותי, אני לא מפסיק לחשוב על כמה הייתי עושה אחרת אם עכשיו הייתי בתיכון, מה הייתי עושה בשביל שיסתכלו עלי ויעריכו אותי.
תודה לכל הקוראים :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות