קשה לי בחיים, מתגעגעת למשפחה הישנה שלי

תמיד פחדתי לשאול את השאלה הזאת באתר כי מה שאני אכתוה פה יגרום למי שמכיר אותי להבין ברגע שאת אני, אבל כבר לא אכפת לי.. אני לא מסוגלת כבר להתמודד.
אני כל יום מדוכאת, אני כל יום חושבת על המשפחה שלי.
אני שונאת את זה שההורים שלי גרושים מגיל נורא קטן, ואין לי מושג איך זה לחיות במשפחה מאושרת שההורים בה חיים ביחד ואני שונאת שזה הרס לגמרי את החיים שלי.
כבר מגיל קטן ההורים העבירו דרכי מסרים של שנאה ותמיד חייתי בתוך הריבים שלהם, לא היה סיכוי שאני לא אבכה כל יום, פשוט חיכיתי שתגיע הסיבה לבכי.
תמיד הציקו לי בבית ספר כי אני שמנה, תמיד היו את הילדים שהחרימו אותי... בכל כיתה.
זה רק היה הרקע להתחלה, אבל לזה כבר התרגלתי. הבעיה כרגע היא היחסים שלי עם כל אחד במשפחה.

היחידה שתמיד הייתה שם בשבילי ושהקשר איתה היה חזק היא אחותי הגדולה (ב5 שנים). תמיד היינו ביחד והיא תמיד דאגה לי, כל הזמן דאגה להעיף את אלה שהציקו לי ושיחקנו וישנו והכל ביחד, היא הייתה מלטפת אותי עד שנרדמתי. ואז היא גדלה ופשוט ב3 שנים האחרונות בערך היא החליטה שאני כבר לא מעניינת אותה. היום היא בקושי מדברת איתי, גם אם אני מנסה לשתף אותה בכל מני דברים היא פשוט מסמסת או לא מגיבה, לא אכפת לה ממני בכלל והיא לא מקדישה לי זמן. היא מעדיפה את החברות שלה והחבר שלה (שאני צריכה לשמוע איך הם שוכבים כל סוף שבוע שזאת בעיה בפני עצמה כבר). כל שיחה שלנו מסתיימת בצעקות והערות מצדה ואני כבר מפחדת לפנות אליה.
אני יכולה להסתכל על תמונות שלנו ביחד מגיל קטן יותר ופשוט לפרוץ בבכי כי אני כל כך מתגעגעת אל אחותי האמיתית של פעם.

אמא שלי גם קשה. אמא שלי תמיד התנהגה אליי רע.. היא תמיד חושבת שבגדים ובילויים זה מה שהופך אותה לאמא טובה, היא לא מבינה שתשומת לב זה הרבה יותר חשוב.
היא גם כל היום צורחת עליי ומקללת אותי ומתעצבנת מדברים כל כך קטנים, שאפילו אמורים בכלל להעלות לה חיוך. קשה לסמוך עליה, היא לא יודעת להודות כשהיא טועה ופעם היא גם הייתה ״מפליקה״ לי לפעמים. אין יום שהיא לא צועקת עליי כמה אני מייאשת אותה ואיך קשה לה להתמודד איתי. היא לפעמים מאיימת לעזוב אותי.
היא תמיד משוויצה באחותי, ולמרות שאנשים שואלים עליי היא ישר עוברת שוב לדבר על אחותי. רק כשהיא רואה את הםרצוף שלי, שהדמעות חונקות לי בגרון, היא מתחילה גם לדבר עליי.
אני בספק אם היא בכלל יודעת כמה אני אוהבת אותה, אם היא יודעת כמה היא חשובה לי.

ואבא שלי? כבר היחיד שמבין אותי, שלא צועק עליי, לא כועס עליי אף פעם, תמיד גאה בי על מי שאני, שעדיין אוהב אותי בדיוק כמו פעם. ועד שיש משהו טוב אחד בחיים שלי הוא רחוק ממני. עברנו דירה מזמן ואני רואה אולי פעם בשבוע.

כולם במשפחה המורחבת נורא אוהבים אותי, אם זה חשוב לציין...תמיד הייתה האחיינית האהובה.

אני לא יודעת איך זה נשמע לכם אבל אני אוהבת מאוד את שלושתם. אני אוהבת אותם כל כך, ובגלל זה כל כך קשה לי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי אמא שלי שאחרי יום שלא ראיתי אותה אני כבר מתגעגעת, ואחותי אהובה בדיוק באותה מידה.
למרות הכל, אני עדיין מרגישה לפעמים מאושרת. אני עדיין מסתכלת על הדברים הקטנים ומעריכה אותם.. אבל מה אם האושר הזה ייגמר? מה אם ימאס לי? מה יקרה אז?
זה אשמתי שנולדתי אני?