אמא חסרת כבוד, בושה, ומתנהגת פשוט כמו נערה בת 15 ללא אחריות וציפיות

שלום,יש לי בעיה,אמא שלי פשוט בן אדם מגעיל,היא אנוכית אגואיסטית סנובית מרימה תמיד את האף למעלה,חשה,קלילה,אלימה,אגרסיבית,עצבנית,מנבלת את הפה,ופשוט רוב הזמן מתנהגת כמו ילדה בת 15,שנולדה לבלות ולעשות שטיות,והיא מודעת לזה,ואומרת ''אני יעשה מה שבאלי'' יש לה יציאות של ילדה קטנה,והתנהגות נוראית,היא גם נורא חסרת טאקט,וחסרת מודעות לרוב,וכשהיא כועסת,רק אז היא ''תופסת תחת'' ומתחילה להתנהג באחריות ועם המישפט ''אני אמא שלך את תעשי מה שאני אומרת לך'' היא תמיד רבה איתי,תמיד מאיימת,היא תמיד חושבת שהיא צודקת גם אם זאת אינה האמת,היא תמיד תגיד שהיא צודקת גם אם היא טועה
כשהיא רוצה משהו,לא משנה כמה היא תפגע בי בדרך,היא בכל זאת תעשה את זה,היא מתייחסת אלי כאל כלבה,אפילו לכלבה שלי היא מתייחסת יותר יפה
יש לה בדיחות חסרות טאקט,והיא לא החלטית,בדיחות כמו ''הכלבה היא אחותך'' ''מכוערת ושמנה'' ''יא מכוערת מי יגע בך'' ''אם יאנסו אותך לפחות תהני מזה''
יש לי הרגשה שהיא ילדה בתוך עצמה ורק ברגעי כעס הצד האימהי שלה יוצא,וזה לא אימהי זה יותר היא מרגישה אמא
כל הזמן יש לה משפטים כמו ''תנצלי בנים'' ''תשכבי סתם ככה'' אלו לא משפטים של אמא
היא מתנהגת כמו קלה,בחורה קלה,משטרללת לא מעט
וממש לא דוגמא לבגרות ולאמא


אבא שלי נפטר לפני שנתיים(שנה וחצי) פחות או יותר
נפטר פתאומי ללא סיבה,המצב הכלכלי שלנו היה גרוע
אני הייתי מטופלת בפסיכיאטר,עקב עבר לא פשוט והרבה חרדות וטראומות שנשארו ונוספו עד היום
הוא הרגיש לא טוב ויום למחרת הלך לעבודה ולא חזר
ואז באו משטרה לדירה
נכנסתי לבלאק אוט לחוסר מודעות
ואז באו צוות הרווחה
הייתי בשוק
חשבתי שמצלמים אותי ומותחים כדי לראות את התגובה שלי,משהו עם פסיכיאטרים ,לקח לי שבוע לההבין שזה באמת קרה
באותו יום שזה קרה האמנתי להם אבל עמוק בפנים לא הבנתי דבר
חשבתי שזאת טעות
שזה סתם מתיחה,לאחר מותו היו לי סיוטים חודשים,ירדתי 6 קילו באותו היום,מטראומה
האומנם ניסיתי הרבה להרזות ולא הצלחתי ורק בגלל מה שקרה רזיתי,שימח אותי שרזיתי,והעציב והכאיב האבל
אני ואבא שלי מעולם לא היינו קרובים,שנאתי אותו עוד מילדות,שנאתי אותו כאבא,אך לא כבן אדם
הוא לא ידע להיות אבא ההורים שלי בכלל לא ידעו להיות הורים
תמיד חלמתי שהם יתגרשו
אני ואבא שלי היינו רבים קבוע וריבים של ממש,לא הצלחתי לקרוא לו אבא,תמיד קראתי בשמו
ורק בגיל 3-5 התחלתי לקרוא לאמא שלי אמא ולא בשמה
בגלל שלא הרגשתי שהם ההורים שלי,הייתה אצלנו במשפחה קרירות
העדפתי תמיד את אמא שלי על אבא,ובכללי נשים על פני גברים
ההורים שלי היו אלימים כלפי,אני זוכרת את עצמי כבר מגיל צעיר,קוראת להם 'טאמבל'' ''מפגר'' ככה הם לימדו אותי,קיללו מולי,וקיללו אותי ,כמובן שהכו
השאירו סימנים
ואמרו לכולם שנפלתי והרביצו לי בקטנה לחינוך
כל הזמן פחדתי מהם(אני בן אדם שלא מסוגל לכעוס הרבה זמן,הייתי נפגעת ונשארת פגוע מבפנים,כמו למלא בלון בכאב ועצב ואז הייתי שוב מדברת איתם ומתחילה מחדש)
כמעט לא היה יום ללא ריבים ואלימות פיזית ומילולית
איומים
הכו אותי בחפצים ועם הידיים
''חינך רוסי כבד''
אימו עלי כמעט על כל דבר
העמידו בפינה,לאחר ששמעתי אותם מקללים וחזרתי על המילים
הרביצו אם העזתי לזוז
עד היום כשאני מזכירה לאמא שלי על זה שהם הרביצו וקיללו אותי,היא מצדיקה את זה ''ככה זה כל משפחה'' ''את חושבת שזה רק אנחנו,כי כולם ככה''
בסוף גדלתי ולא נתתי להם להמשיך
העזרתי אומץ,אם כמה שזה טיפשי,ולא הקשבתי להם לא נתתי להם לשחק בי כמו בובה ממושמעת
כמובן שחטפתי על זה ולא מעט
כולי הייתי בכחולים
אבל נמאס לי מהחינוך שהם נתנו לי
אז כן התחצפתי בכוונה ולא נתתי להם לעשות לי מה שבראש שלהם
אמרתי להם,אתם תקללו אותי אני יחזיר,אתם תרביצו ל אני יחזיר
כן הם קיבלו את זה לא טוב,כפי שחשבתי כשהייתי קטנה
זה הוביל לעוד כאב נפשי ופיזי
פחדים שונים וחרדות
עד לפני שאבא שלי נפטר,הם היו מכים ואלימים כלפי
שנאתי את אבא שלי לאחר כל מכה ומכה אחלתי לו דברים איומים כמו מוות,וגם הוא לי
לא היינו משפחה מאושרת
ולא חמימה אהבה
תמיד חלמתי שההורים שלי יתגרשו
כי אמא שלי רבה כל הזמן עם אבא
היו לנו ריבים משותפים,אבא על אמא אמא על אבא אני עליהם הם עלי
ותמיד הם התפייסו בזה שהוציאו את העצבים עלי
וזה כל פעם מילא את הבלון הפנימי שוב ושוב,היתי מגיעה להתפרציות בכי וצרחות
על כל הבניין כשכולי בסימנים מהמכות וכאב נפשי עוד מגיל כלכך צעיר בית ספר יסודי וגן
ההורים אמרו לשכנים שבאו להתלונן שאני סתם בוכה
כמובן שהסתירות את כל העיניין של מה שהם עשו לי
הייתי אצל פסיכולוג ופסיכיאטר
כמובן שהם אמרו שאני לא בסדר ושהם לא עשו דבר
הסתירו כמה שיותר שהם היו אלימים כלפי,וזה יצא שאני ממציאה ושקרנית,כמובן האיימו עלי שאם אני יספר הם יענישו ויפגעו בי
וופחדתי לספר,פחדתי שזה יהרוס לנו את המשפחה,שאני ישאר לבד ויפגע
והפסיכולוג הראשון שלי בגן,חשב שאני חולה
כי ההורים אמרו לא שאני סתם ככה
וסיפרו שאני מתחצפת סתם כך
כמובן שלא סיפרו לו למה ושהם מקללים ומרביצים לי
עוד בגן הייתי צריכה להסתיר את זה שאני אצל פסיכולוג
הוא דיבר עלי לא יפה
ולא יכולתי לספר לו מה קורה ואיך ההורים מתנהגים כלפי
כולם חשבו שאני שקרנית אחרי שההורים אמרו ''אתם מאמינים לה'' ''היא ילדה קטנה ושקרנית'' והייתי משקרת לא מעט אבל מפחד
גדלתי על הורים רבים קללות ומכות איומים ושקרים
הרגשתי כלכך אשמה ולא בדר בגלל הפסיכולוגים
זה ליווה אותי עד היסודי
עם אותו פסיכולוג שהוא היה גם של בית הספר
הייתי ילדה רגישה,ואין פלא אחרי איך שגדלתי
ובכללי נולדתי מאוד מאוד רגישה
איש במשפחה לא האמין לי כשבכיתי להם שההורים מכים אותי,הם תמיד התקשרו להרגיעה את כלם ב''אל תדאגו הילדה משקרת'' ''איש לא נגע בה מה אתם מאמינים לה''
וכמובן שגם הייתי חוטפת שאני מספרת
והם היו קוראים לי שקרנית
למרות שהם כן הרביצו לי
אני לא יודעת אולי הם רצו לבלבל אתי ושאני יחשוב שזה בסדר ושאין שום דבר חריג או לא טוב במה שהולך בינהם לביני,וכן אם הם רצו הם הצליחו לבלבל אותי
גדלתי אחרי זה עם פחדים וחרדות התחלתי טיפול פסיכיאטרי
כמובן גם שם חשבו שאני שקרנית וילדה בעייתית,כי ככה ההורים שלי סיפרו(מה שלא נכון רק הגנתי על עצמי) אבל מי יאמין לי,הם כלכך דאגו שכולם יחשבו שאני שקרנית,והפסיכיאטר דיברת איתי כאל ילדה בעייתית ושקרנית וכשניסיתי להגיד שזאת לא האמת הוא אמר לי אל תשקרי
וזה לא מנע מההורים שלי להשתנקר על ההתנהגות ''הרעה'' שלי על ההגנה העצמית שכמובן לא אמרו שזאת הגנה,אלא תקיפה
ותמיד לפני הפגישות עם הפסיכיאטר ביקשתי שלא יספרו מה עשיתי(תוך ההגנה העצמית)והם סיפרו,אבל את הצד שלהם,לא זה לא חשוב,מה שחשוב זה למה ילדה כלכך קטנה מקללת את ההורים שלה ומרביצה להם
אבל למה אני מקללת? למה אני מרביצה? זה לא חשוב,כי אין תירוץ לאלימות
אבל מה היה התירוץ של ההורים?
איך ההורים התנהגו אחד לשניה(הייתי כל הזמן בטוחה שאבא שלי יהרוג את אמא שלי ואותי או שאמא שלי תהרוג את אבא שלי ואותי,חייתי בפחד,ניסיתי לפייס בינהם,שלחתי להם מכתבים איך שרק למדתי לכתוב,''אבא אל תשרוף את הבית את אמא ואותי,אני ידבר איתה נתנהג יפה,ולאמא שלי גם אל תהרגי את אבא ואותי אני ידבר איתו נתנהג יפה'' הייתי בטוחה שזה מה שיקרה,והם לא הבינו מאיפה אני מביאה את הרעיונות האלה) היו לנו רגעים טובים,אבל מעט הרוב היו ריבים ואלימות
תמיד הייתי בסימנים ''תמיד נפלתי'' לדברי ההורים שלי,ולא הייתי זהירה ונתקלתי בדברים
זה היה התירוץ שלהם
כי באמת הייתי שלומיאלית וכל הזמן ניתקלתי ברהיטים
לאט לאט חלק במשפחה הבינו שמרביצים לי,אבל ההתגוננות של ההורים שלי הייתה,''היא מתנהגת לא יפה אנחנו רק מחנכים'' כמובן שמול אנשים הם היו נחמדים אלי ואמרו ''לא קרה דבר היא סתם המציאה עשתה ''סוס מאכבר'' אנחנו טובים אליה''
ואחרי שהם הלכו ישר תקפו אותי האיימו והענישו
וגם כך אחרי שיצאנו מהפסיכולוג
הכל נחמד ליד אנשים הם מאוד אוהבים אותי וטובים אלי
איך שיוצאים הם ישר צועקים ומרביצים לי




עכשיו הבעיה
עכשיו היה לי ריב עם אמא שלי,כיום אני בחורה בת 18 סיימתי בית ספר (פרשתי באמצע י''ב) כולי עם חרדות פוביות מכל דבר פחדים ורגישות יתר
אמא שלי מרשה לעצה להרים עלי יד איך שבא לה ומתי שבא לה
אניבחורה שבכללי מאוד נגד אלימות
רק כשאין ברירה,כמובן שנמסה לא להגיע למצב שאין ברירה
אז כמו שגדלתי ההורים שלי מעולם לא כיבדו אותי,לא כבן אדם ולא כביתם
ודרשו ממני לכבד אותם כהורים
(מה שהיה מאוד קשה וכמעט בלתי אפשרי אם לומר את האמת)
אמא שלי מקללת אותי מזלזלת בי ולא מבינה למה אני כלכך רגישה פחדנית ובעלת כלכך הרבה חרדות
היא מרימה עלי יד בכל הזדמנות שיש לה
שלא נדבר על ניבולי הפה
והשפה וגסה והלא יפה שהיא משתמת בה
אותי ניסו כל כך הרבה לחנך
אבל איפה החינוך שלה?
בגלל כל הבעיות בעבר,כמובן שלא רשמתי את כולם כי הם לא בנושא הזה והם כן גרמו לי לחרדות ופחדים
אני נורא מתקשה בחיי
אני מסתגרת בבית מתבודדת ומרחיקה מעצמי אנשים וחברה חיי חברה
בשביל אמא שלי זה מוזר,ואני מבינה אותה
אני בכללי בן אדם מבין ורגישה לסביבה
אבל במקום להיות אמא ולעזור
היא מאשימה אותי בהכל,בבעיות שלי באלימות שלה כלפי(פה כן אפשר להצדיק אלימות?) בבעיות שלה
היא מאשימה אותי שאני כזאת כמו שאני
ואומרת אין לי איך לעזור לך
רק את יכולה לעזור לעצמך(זאת אומרת לתפוס אותה להושיב ולקרוא לעזרה שיטפלו באמא אגרסיבית ואלימה)
כמה שהם הרביצו לי,כמה שבכיתי,כמה דמעות זלגו לי,כמה סימנים היו על גופי,כמה התקפי חרדה ובכי היו לי,כמה כאב כמה,
תמיד ניסיתי להשתלט על עצמי,מה שבילדותי לא הצלחתי
אבל קיבלתי כדורים נגד התקפי זעם(שהופיעו אחרי שההורים קיללו והרביצו לי,או האיימו והענישו על שטיות וכל דבר)
כיום בגלל כל הבעיות אני לא עובדת
אחרי שאבא נפטר בא אלינו הרבה כסף
אני עדיין שקועה במוות שלו,ובמערכת היחסים הנוראה שהייתה לנו
ואמא שלי עברה הלאה ישר חודש חודשיים אחרי הטרגדייה היא יצא לדייטים עם גברים שונים בו זמנית,כמובן שאני זאת שהכריחה אותה להכיר באתרים,כדי שתמשיך הלאה,דאגתי לה,מה שלא היה כלכך הדדי,רציתי לטובתה
למרות שזה פגע בי שאמא שלי יצאה עם מלא גברים בו זמנית ושמה עלי ז
כיום יש לה חבר
איך שהיא מדברת עליו איך היא בכלל מדברת על אנשים
בושה מתביישת בה על זה
ואיש לא יודע מלבדי מי היא באמת
והיא שמה ז על זה
היא מתנהגת ואומרת שתמשיך להתנהג ככה אם לא טוב לי שאני יתעלם,כי היא תמשיך להעליב ולפגוע,ולא מוכנה לנסות ולהתנהג יפה,וזה או שאני יפגע או יתעלם,והיא יודעת שאני רגישה ולוקחת כל דבר ללב,אבל זה לא מונעה ממנה להתנהג כמו שהיא מתנהגת
חסרת אחריות ילדותית
אני לא מרגישה שהיא אמא שלי,ואני מרגישה שהיא לא רצתה שאני יהיה הבת שלה,לא משנה כמה היא אומרת אני אוהבת אותך,רציתי אותך תתעלמי ממה שאני אומרת אני לא רוצה לפגוע זה לא בכוונה את יודעת שאני לא מתכוונת למילים תוך כעס
אבל הזמן האחרון ותמיד היא מתכוונת

הא מרימה עלי יד
יש לי שתי אופציות אפשריות
להתאפק לתת לה פגוע בי
או להשיב ''מלחמה''
אני מחזירה לה קלילות
אני מסוגלת להרים אותה
אז במקרה שהיא מאבדת שליטה
אני תופסת ומרימה אותה וזורקת בעדינות על הספא(מה שכן אסור לי להרים דברים כבדים או אותה כי יש לי בעיות גב) אבל אין פיתרון אחר,להרים חזרה יד,אני מפחדת ואני שונאת לפגוע,ואם כי אני חזקה ואם אני יתן לעצמי להרים יד עליה ברצינות בחוזקה כמו שהיא עושה לי,אני מסוגלת אף באמת לגרום לה לנזק
אז אני לא מחזירה
אני תמד אומרת לעצמי,פעם הבאה אני יחזיר לה אני יראה לה שהיא לא יכולה להרים עלי יד מתי שבא לה וכמה שבא לה,אבל תמיד לא עושה את זה מרחמים ואהבה
אני לא בן אדם אלים לעומתה
אני שונאת אלימות ותמיד הייתי נגד
אבל היום היא שוב ההרימה עלי יד
שוב האיימה לפגוע בי
יש לי חרדות שונות,והיא משתמשת בזה נגדי,היא יודעת מה מכאיב לי ומה מעורר אצלי פוביות והיא מענישה אותי איתן,היא עשת לי את זה לפני שבועיים שבוע בערך,נכנסתי להתקף חרדה ענקי כמו שעוד לא היה לי,עלה לי החום וחליתי בחום גבוהה,היא צחקה לי בפנים לעגה לי,אז כבר הבנתי שאמא היא לא,אלא איזה חסרת בושה גועלית
נכנסתי להתקף קרסתי
ואותה זה לא עיניין
אותה עיניין שהיא צריכה להיות תמיד צודקת והיא פתחה את הדלת כדי שכל השכנים ישמעו את ההתקף שלי,ועד היום אני בקושי מסוגלת לצאת מהבית לאחר מה שהיא עוללה,כל השכנים מתלחשים ''היא חולת נפש מסכנים ההורים שלה '' ''היא לא בסדר יש לה בעיות היא לא נורמאלית''
כמובן שהם לא יודעים את האמת
כי פעם אסור היה לי לספר וההורים שיקרו וחיפו על מעשייהם

וכן כיום הבלון הפנימי שלי כבר התפוצץ וחדש במקומו
אני כבר לא מסוגלת לסבול את זה
יש לה בעיות
גם הפסיכיאטר שלי ראה בפגישה אחת איתו,ואז הבין שכל מה שאמרתי הייתה האמת ושהיא לא בסדר,ושהכל היה שקר ,ושאני צדקתי ואיש לא האמין לי

אבל זה היה עוד כשלמדתי

אני כל כך רוצה להחזיר לה את הכאב הפיזי והנפשי,וזה כלכך לא מתאים לי לומר את זה
אבל בא לי להרביץ לה כהגנה עצמית חזרה
אני מחזקה את עצמי
בגלל כל מה שקרה
אין לי עבודה ואני צריכה ללכת לחפש
צריכה לסיים 12 שנות לימוד ובגריות
היא מאיימת לזרוק אותי מהבית
לעשות לי מה שיש לי מהם חרדות
והיא אכן עושה לפעמים כאילו זה משחק בשבילה
אני מאבדת את השפיות שנשארה לי בגללה,ואני חושבת שלה כבר אין שפיות
כל ערב יש לי כאבי לב כמעט כל הזמן חרדות ועצבם ואני כל ערב על כדורי הרגעה חזקים ולפעמים סתם טיפות להרגעה
אני כבר לילות לא ישנתי בגלל דיכאונות וחרדות
התהפכו לי שעות השינה ולקח לי הרבה זמן להחזירו למה שהיה
וכן בגלל אותי התקף חליתי בממש חום גבוה כמה ימים


הפחד הכי גדול שלי היה
שאבא או אחד ההורים ימות ואחד ישתגעה ויחלה במחלה נפשית
וקרה שאבא שלי נפטר
ואמא שלי ככל הנראה מתחילה לפתח מחלה או חולה כבר

זה פוגע בה,וזה פוגע בי
היא לא מודעת להתנהגות שלה ואומרת שאני ממציאה
ובוכה שאני ממציאה
אבל אני לא ממציאה זה הסימנים שבגללם התחלתי לחשוב שמשהו אצלה לא בסדר
היא מפחדת מלחשוב שהיא לא בסדר שהיא חולה
היא מעדיפה לומר שכל העולם מטורף שכולם שקרנים ושהיא בסדר
לומר לי חולת נפש סתם כך ולגרום לי להאמין בזה זה בסדר ''נורמאלי'' לקרוא לי ולגרום לכולם לחשוב שאני חולה,אבל שהיא תחלה או שמישהו יחשוב שהיא חולת נפש,זה נוראי אסור שיהיה
היא לא מבינה שאני והיא בני אדם
היא רואה שבי אפשר לפגוע לעשות לי דברים אבל לה? חס וחלילה
ועוד אני בריאה ועברתי בדיקות אין לי מחלות נפשיות חוץ מרגישות יתר ובעיות שונות
ולה כן יש

עכשיו גדלתי בפחד ואני עדיין מפחדת
היא לא שפוייה היא מרשה לעצמה להראות זאת רק לי
רק עלי

ליד כל השאר היא בסדר מסתירה את זה
בהתחלה חשבתי שאני מגזימה
והיא סתם פוגעת בי,בלי קשר למחלה
אבל לאט לאט ראיתי שאני לא מגזימה
היא עלולה לעשות לי משהו לפגוע בי
פחדתי כל חיי חייתי בפחד אני פוחדת עדיין
אני גם מפחדת שאני לא לשלוט בעצמי ופסיק להתאפק וירים עליה יד בהוצמה שווה לשלה
ויראה לה מה זה
ואני חזקה אני שולטת בעצמי מה שהיא לא עושה
כל דבר אני אשמה בין אם באמת ובין אם לא
כל דבר אני עושה מה שלא צריך
ואז היא מתלוננת שאני מבולבלת ולא סגורה וחסרת ביטחון ולא מבינה למה
כשאני מספרת לה למה ובגללה היא צוחקת שאני שקרנית וממציאה

לוקחת קשה
השאלה שלי
מה לעשות איתה?
אני מתכוונת לקחת לעצמי מאמן אישי כדי לעזור לי לעבור ולהתקדם
ופסיכולוג כדי לרפא את הפצעים ולנסות לטפל בבעיות והפחדים פוביות
לעבור דירה אני עדיין לא מסוגלת,פיזית ונפשית
אין לי איך להתרחק ממנה
גם ככה היא הרבה לא בבית מבלה או אצל בן זוגה

היום צרחתי עלייה ''תורידי ממני את הידיים'' בפעם הראשונה בחיים שלי ,ראיתי אותה מתחרטת מרגישה אשמה
כמו בסרטים כשהבת צועקת על אימה האמא מרגישהה רע ומבינה שפגעה,הקטע שאמא שלי מעולם לא הגיבה כך
תיד אמרה לי להרגע או לא לגיד לה מה לעשות
ראיתי אצלה דחמעה
ממש קשה לי כשאנשים בוכים במיוחד בגללי
אבל שאחרים פוגעים בי ואני בוכה בגללם זה בסדר
אני בוכה מולה בגללה
היא צוחקת ''אל תעשי הצגות''
או ''עופי גם כן נפגע''
כשהיא פוגת בי ואני בא,אני זורקת את האגו בצד ומבקשת סליחה ומנסה להתפייס רק כדי שלא תבכה או תיהיה עצובה
אני לא זוכרת מתי היא בקשה ממני סליחה על המעשים הנוראיים שלה או המילים,זה לא באופי שלה להראות חרטה או שהיא לא צודקת
היא מעדיפה להיות צודקת ושימות העולם
יש לה יותר מידי אגו וגם בשביל המשפחה היא לא תוריד,אולי למשפחה כן אבל לא לי
היא ביקשה רק פעמיים או יותר סליחה ממני,על מעשים לא מזמן וזה היה בטון לעגני ומתפדח
הא מקשת סליחה,כשמשהו משתבש,או כשאני לדעתה טועה

אני באמת מצטערת על החפירה
פשוט יש כל כך הרבה חלקים חשובים

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו
אני רוצה לדווח עלייה,אני לא יודעת לאן ואיך,אני לא רוצה לפגוע בה,אני לא רוצה שיעשו לה משהו ואז המשפחה תשנא אותי ויחשבו שאני משקרת
או מתלונת ובוגדת
הם לא יודעים מה עברתי ולא איכפת לאיש
כל יום אני מגלה שהיקרים לי תוקעים לי סכין בגב לי שהמשפחה שלי שקרנית
אני יודעת איך זה נראה,שאני ילדה חוצפנית ואלימה
אבל אני לא
עברתי הרבה
במיוחד אלימות
וכאב נפשי
אני באמת מפחדת מהרבה סיבות
אני מפחדת להתלונן גם מהרבה סיבות
אני מפחדת להגן על עצמי
אני מפחדת לתת לה להמשיך
אני מפחדת לחיות באמת באמת ככ
אשמח כמה שיותר עזרה
על מה לעשות איתה
על איך להתקדם
תמיכה
על האם זה בסדר ואני פשוט לא ידעתי על איך שהם התנהגו אלי בילדותי ואיך שעכשיו
על אולי כולם בסדר וזאת רק אני?
אני מבולבלת אני אבודה בתוך עצמי ובעולם
על מה לעשות ואיך?
תודה רבה לכל העונים העוזרים והתומכים....