רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה והרופאים לא מסכימים! רוצה למות כבר!

שלום.. (:

זה הולך להיות ארוך ..אבל באמת אני רושמת את זה עם כל הלב..אז מי שמוכן לקרוא? שיקרא הכל ולא ישפוט אותי..תודה..



קוראים לי דורין..ואני בכיתה י,מאז ומתמיד היו לי בעיות אכילה והפרעה עם נטייה למצבי רוח קשים..האנשים הסובבים אותי לא ממש מבינים את המצב שלי ואני מרגישה שאני פשוט..כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי..אני הולכת כבר שנה לפסיכיאטר והוא נותן לי ציפרלקס ואני גם הולכת לפגישה כל פעם בשבוע עם פסיכולוג..
בחודשיים האחרונים עליתי 14 קילו.. וכמו כל בחורה..כל בחורה הייתה ניכנסת לעצב עמוק מזה. אני בטוחה בזה...אבל השאלה היא עד כמה רחוק לקחת את זה..כי אני מרגישה שהמצב שלי פשוט לא תקין בכלל..

הלכתי לרופאה שהיא הרופאה שלי כבר מהיום שנולדתי. אתמול עשיתי אצלה תור לבד והלכתי אלייה לבד וסיפרתי לה על המחשבות האובדניות שלי..ועל המחשבות על מוות ועל איך להתאבד..ועד כמה אני רוצה לעשות את הניתוח של הקיצור קיבה..אבל היא יותר התמקדה במחשבות על מוות מאשר הרצון החזק לניתוח. היא ישר אמרה לי להתקשר לאמא שלי שתגיע לקופת חולים וככה עשיתי.. אמא הגיעה וראיתי איך הרופאה דיברה אלייה עליי.. הרגשתי שאני פשוט פסיכית ושזה לא רק בראש שלי..כל מה שרציתי זה להסביר לה שאני כל כך רוצה להרזות..ואני כל כך סובלת עכשיו שבא לי למות..אבל היא כניראה לא הבינה אותי...וישר אמרה לאמא שאני צריכה אישפוז! ודחוף!

מה שאיכזב אותי ביותר והכניס אותי לדיכאון זה זה שהרופאה אמרה לי שאי אפשר לעשות לי את הניתוח ויהי מה...זה הכניס אותי לדיכאון כל כך עמוק שכשהגעתי הביתה החלטתי לחתוך את עצמי. והכי מוזר..רציתי שאמא שלי תיראה את זה! רציתי שהיא תראה את החתכים ברגל!..אמא כל כך דאגה ובכתה שהיא ראתה את זה..אבל בסך הכל..רציתי להשאיר לה סימן..להגיד לה שאם אני לא עושה את הניתוח הזה? אני יהרוג את עצמי ואז יהיה מאוחר מידיי. אני לא רציתי לגרום לה לדאגה..אבל רציתי לגרום לה במקום לשבת בסבבה בספה בסלון שהיא פשוט תעזור לי! פשוט זעקתי לעזרה בזה שחתכתי את הרגל שלי..כולם אומרים לי לעשות דיאטה רגילה..אבל זה פשוט..לא אפשרי..אני ניסיתי אלף פעם וזה תמיד התנפץ לי ולא החזקתי מעמד...אני צריכה משהו שיתן לי את הפוש הראשון להמשיך הלאה..שאני יהיה רזה? אני ישמור חזק...ואני יצליח לשמור על זה חזק כי אני לא יהיה בדיכאון כבר.אני יודעת שאני לא יהיה!

כל המשפחה שלי הלכה למסעדה אתמול בערב..ואני מהדיכאון לא רציתי ללכת..לא רציתי ליראות אנשים ולצאת מהבית..רציתי להסתגר לתוך עצמי ואני יודעת שזה גרוע כי זה גורם למצב להחמיר..אבל פשוט לא יכולתי לזוז..אחרי שכל המישפחה הלכה..פשוט התחלתי לתת לעצמי מכות חזקות ביד והתחלתי לבכות כמו משוגעת..פחדתי..פחדתי להיות לבד כי אני יודעת שאם יבוא יום ואני ירצה לפגוע בעצמי? אני לא ישלוט בזה! הפחד שלי זה שזה יבוא ואני לא יצליח לעצור את עצמי! בכיתי..ושלחתי לחברה הודעה ב7 בערב ואמרתי לה שבבקשה תבוא..שאני מפחדת להיות לבד..אפילו 5 דקות לבד אני מפחדת! וזה טירוף...ונירגעתי רק שהיא באה אבל ממש בכיתי...

אני בדיכאון...אני רוצה את הניתוח הזה...אני צריכה אישפוז? אני מבולבלת..מה אני יעשה לגביי הבגרויות? הלימודים? יהרוס לעצמי את החיים בגלל זה? בגלל הקושי שלי? אני לא צריכה להיתגבר?...מה עם העתיד שלי?..וגם אם אני לא יכולה לעשות את הניתוח והרופאיים אמרו שאי אפשר..יש דרך כל שהיא ומישהו שאני יכולה לפנות אליו שיעשה לי את זה ויסכים? כי זה הפיתרון היחידי לדיכאון שלי..השומן..ה130 קילו האלה שקשה לי להיפטר מהם..כל כך קשה לי..כבר 5 שנים שאני סובלת ומדוכאת..למה שציפרלקס לא עוזר לי? למה זה עזר ועכשיו אני מגיעה למצב שאני חתכתי את עצמי?..מה לא בסדר איתי...אני צריכה עזרה....

תודה אם קראתם עד הסוף...אני צריכה עזרה..אני אבודה..שבורה...לא מפסיקה לבכות..למה המראה כל כך חשוב לי? האם זה נורמאלי? או שזה מחלה ואני פסיכית שחיבת אישפוז דחוף?..