הלימודים באוניברסיטה הפכו את חיי לגיהינום, שוקל לפרוש מהלימודים...

לא יודע מה לעשות, באמת שכבר אין לי כוחות
אני כרגע יושב בבית של ההורים שלי, לבד, ביום שישי בערב, חולה ובודד.

קצת רקע:

אני כרגע בשנה אחרונה באוניברסיטה, אני עושה תואר שאני בכלל לא רוצה, נטו בלחץ המשפחה. כשהבנתי שלהישאר פה הרס את החיים שלי כבר היה מאוחר מדי.

עכשיו נותרו לי עוד כמה חודשים (עד הקיץ-סתיו) עד שאני מסיים סופית את התואר, וכבר אין לי כוחות.
קודם כל בלימודים- יש לי ADHD קשה ורק לאחרונה התחלתי לטפל בו ברצינות- מה שלא הניב פירות עד עכשיו. אני בקושי יכול לשבת וללמוד.

מבחינה חברתית- גיהינום. אני צריך להשקיע כל כך הרבה אנרגיות כדי רק לשבת וללמוד שאין לי זמן לשום דבר אחר. חברים, בנות, בניית מעגל חברתי, עבודה על עצמי, שיפור עצמי- כלום!
הלימודים שואבים ממני את כל אנרגיית החיים ובגלל זה אני מקלל אותם כל כך.
אלמלא הלימודים הארורים האלה הייתי משקיע את הזמן והמאמץ כדי להכיר אנשים ולבנות מעגל חברתי, להכיר בנות וכו'. (אגב הכרתי בנות ופשוט לא שמרתי עם אף אחת על קשר ולא לקחתי את זה לשום מקום- בגלל הלימודים הארורים!).

אני היום אדם חולה. מאוד. במהלך השנים בלימודים התפתחו אצלי בעיות פיזיות קשות ואין לי ספק שמיד אחרי הלימודים אני אצטרך להשקיע כמה שנים שיקום אינטסיבי כדי להחזיר את הבריאות הרופפת שלי למשהו דומה למה שהייתה לפני התואר- והנה הלכו להן עוד כמה שנים.

היחסים עם המשפחה רעועים מאוד ואני למעשה מתעב אותם בגלל שהם אלה ששיכנעו אותי להישאר בכוח ולהיתקע פה כשעוד הייתה לי הזדמנות לברוח.

התיאור הכי טוב למצב שלי כיום הוא 'אומללות קיצונית'- אני ישן כל יום בין 10-12 שעות, ער כל הלילה עקב חרדות קשות ודיכאון, מצליח להירדם רק בבוקר ואז ישן איזה 10-11 שעות וקם בקושי- כדי פשוט אין לי מוטיבציה לקום. אין לי כלום ושום דבר לקום אליו. רק המבחנים הארורים.

אני באמת לא יודע מה לעשות. אני חייב לנקוט פעולה לפני שיקרה אסון.
הביטחון העצמי שלי כל כך רעוע והאמון של מה שיש לי להציע לאחרים כמעט לא קיים- שכל פעם שאני כן יוצר קשר עם מישהומישהי, אז מרגיש אחרי הפעם הראשונה שהם דוחים אותי ולא רוצים בקרבתי.

אני כבר באמת לא יודע מה לעשות, זה פשוט סיוט.
יש לי מחשבה חזקה לפרוש מהלימודים, אבל בטח כל השמרנים פה יקפצו ויצעקו גוועלד. אגב, בהזדמנות זו אני חייב להגיד "תודה רבה" למגיבים של askpeople, ששיכנעו אותי והפעילו עליי לחץ להישאר בתואר כשהתייעצתי פה, למרות שכל כך סבלתי. העיקר כולם אמרו "חבל לזרוק תואר לפח, שיהיה לך משהו ביד. התחלת תסיים"- כל אותם אנשים שכתבו לי את זה- בגללכם, בין השאר, אני נמצא במצב בו אני נמצא. בגלל השמרנות הארורה שלכם. בן אדם כותב לכם שהוא סובל ואתם כותבים לו להישאר בתואר בכל מחיר??

עכשיו כבר אין לי הרבה ברירות. אני יכול תכל'ס לקום ולפרוש מהלימודים ברגע זה, אבל האמת שאין לי אומץ. למרות שלדעתי זה הפתרון היחיד למצב שלי- פרישה מיידית מהתואר ועזיבה לחו"ל.

ועוד מחשבה שמלחיצה אותי- מה יהיה כשיגמר התואר? כולם מצפים ממך "להתחיל את החיים", לעבוד והרי ידוע שאי אפשר להכיר במקומות עבודה. חברים אפשר להכיר רק במסגרות כמו בית ספר, תנועת נוער, צבא ואוניברסיטה- וגם שם לא הצלחתי.
בקיצור הכמה חודשים האלה זאת ההזדמנות האחרונה שלי להכיר חברים. לא יודע מה לעשות כבר.