כבר כמה זמן שאני בדיכאון (ככה לפחות אני חושבת) והוא מתגבר כל פעם שאני בבית לבד.
אני מאוד אוהבת את בית הספר. אני אוהבת ללמוד ואוהבת את הילדים והמורים. בבית הספר אין לי ממש זמן פנוי לבד מן הסתם ורק כשאני חוזרת הביתה וחושבת מתחיל הדיכאון. הבעיה שאני גם לא אוהבת להיפגש או לצאת עם חברים וחוץ ממחוייבות אישית פעם בשבוע אין לי מסגרת מסודרת לאחרי ביה"ס (אני גם מסיימת די מאוחר כל יום ואין לי כוח גם לזה) כך שאין לי איך להעביר את הזמן ולברוח מזה. אני חושבת שעדיף להתעמת עם מה שמפריע לי ולא להדחיק אותו כדי לשכוח, אבל הבעיה שאני לא יודעת מה זה.
זה התגבר עם יום הזיכרון - בטקס בכיתי כמו ממטרה וכשחזרתי הביתה התחילו לי המון מחשבות על המוות (מה היה קורה עם ההורים שלי היו מתים, או חברים שלי, או אחותי. מה היו אומרים עלי אם אני הייתי מתה).
אני לא מצליחה להתרכז בכלום (ואני בדרך כלל ממש חרשנית ולומדת מלא) ונגמרה לי המוטיבציה. אני פשוט יושבת בחדר ולא עושה כלום. בזמן האחרון יש לי גם פחות תיאבון (שזה די חריג אצלי) ולא בא לי על כלום.
המעבר החד ליום העצמאות אף פעם לא היה קשה לי אבל השנה אני פשוט לא מצליחה לשמוח. אני עדין תקועה בעצב הזה ולא יוצאת ממנו.
אני יודעת שאולי זה לא נורמלי אבל אני רוצה שאנשים ירחמו עלי (משום מה תמיד יש לי צורך בחיבוק של מורים, אולי כי ההורים שלי לא ממש חמים...) כי אני לא מוצאת סיבה למה אני בדיכאון וזה עוד יותר מתסכל.
יש לי פשוט מועקה ענקית שלא מרפה למרות שאני יודעת שבתכלס החיים שלי דבש ואין לי בכלל בעיות.
אני יכולה בביה"ס להצחיק את כולם ושכולם יאהבו אותי ולהראות (וגם להיות) הכי שמחה בעולם אבל להגיע הביתה בלי חשק לכלום חוץ מלבכות.
מה קורה לי? איך יוצאים מזה? אני צריכה לעשות המון דברים עכשיו ופשוט לא מצליחה לקבל את המוטיבציה ולעשות אותם.
יש לכם דרך לצאת מזה מהר, בלי אנשי מקצוע או לספר להורים?
תודה מראש וסליחה אם ההודעה מבולגנת, זה נכתב ברגע של תסכול.
נ.ב - ברור לי שהתאבדות זו לא הדרך ואני גם לא עומדת לפגוע בעצמי בשום צורה, אם זה נראה ככה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות