היא הידידה הכי טובה שלי אך אני אוהב אותה, לספר לה ולהסתכן בלאבד אותה?

בואו ואשאל אתכם שאלה.
אני מניח שלרוב הקוראים יש את החבר\החברה הכי טובים שלו.
נניח היו אומרים לכם שמעשה שתעשו עשוי לגרום לנתק ביניכם.

הייתם עושים זאת?

אני מניח שברוב המקרים לא.
החבר הכי טוב שלי או בעצם החברה הכי טובה שלי היא חברה לחיים, אחת שהיא יכולה לסמוך עלי ואני עליה, בלי שאלה בכלל. על כל דבר.
המטרה היא להיות חברים טובים וזהו.
אני ראיתי אותה בוכה, היא ראתה אותי.
אבל משהו השתנה - לצערנו אנחנו לא שולטים ברגשות ואני התחלתי לפתח אהבה עבורה.
האהבה שפרוסה כבר זמן ממושך עברה כמה תהליכים:
1. הדחקה, הכחשה - אי הרצון להבין את המציאות החדשה
2. התרחקות - במטרה: למנוע את ההתאהבות ולחזור למצב הקיים
3. לאחר שרואים שההתרחקות לא עובדת לחזור לקשר כמו שהיה אך לא לספר על הרגשות

במצב השלישי אני עכשיו. החברה הקרובה והקשורה אלי ביותר היא גם מי שאני אוהב אותה. כבר זמן ממושך.
ועכשיו הדילמה - לספר? לא לספר?
הרי אם אספר - ייתכן כי התחושה לא תהיה הדדית, ודבר זה ייצור קרע עמוק בחברות שלנו
אם לא אספר איאלץ להשאר עם המטען בלב לנצח

הרבה פעמים במצבים כאלה אנשים נכנסים למבוכה, לא מצליחים לתקשר כמו שצריך עם האדם שלו הם חשים את הרגשות. אני חושב שבמקרה כזה הרבה יותר קל להחליט ולהבין שצריך לספר. אבל כאן זה שונה, המתח לא קיים ביננו. אני מניח שזה נובע מהקשר העמוק שמאפשר לי לדבר איתה גם במצב הנוכחי.

בכל זאת, קשה לי להשאר עם זה בלב, מטען הוא מטען. אמנם הוא לא מתבטא בחיים או בתפקוד מולה אבל כשהיא לא לידי - מחשבות בלי הפסקה, בעיקר.

אבל עדיין יש את השאלה האם זה כדאי: האם כדאי להסתכן ולהיות ממש חלק אקטיבי בסיכוי לפגיעה בקשר קיים ועמוק בין אנשים - או לנסות להתמודד עם הרגשות בכוחות עצמי?

הרבה פעמים עונים - "אם לא תשאל איך תדע?", אבל המצב כאן הוא שונה. אני חושב שמי שניסח את המשפט דיבר על מצב בו אין מה להפסיד. כאן יש הרבה על כף המאזניים. לו יכולתי לבקש מה יהיה - הייתי רוצה שהמצב יחזור לכפי שהיה. חברים הכי טובים וזה הכל.

אבל אי אפשר לבקש, והמצב הנוכחי הוא כפי שהגדרתי אותו בפסקאות האחרונות. ובינתיים אני לא יודע מה לעשות.

האמת שאני כן יודע מה לעשות. החלטתי שאני אומר לה מה שאני חושב. יצאנו (באופן לא חריג) שבוע שעבר ודיברנו על הרבה דברים, היה כיף כמו תמיד. רציתי לספר לה אבל כמו שאומרים: "הזמן טס כשנהנים", ובסוף ליוויתי אותה הביתה ולא הספקתי כי השעה הייתה מאוחרת ולא נוחה.

שלחתי לה הודעה שאני צריך לומר לה משהו חשוב. פנים אל פנים, וזו המטרה שלי. פעם הבאה שניפגש לא תהיה לי דרך לצאת מזה כמו שקרה עד עכשיו. אמרתי לה כבר שיש לי משהו להגיד לה.

אבל אני מפחד. לא מפחד שהיא לא תאהב אותי. אלא מפחד לאבד אותה בתור חברה קרובה.

"דע מאין באת ולאן אתה הולך" - אני משתדל תמיד לזכור מאיפה אני בא, מה מניעי. לצערי אני לא יודע לאן אגיע.

תודה על הקריאה.