פרקתי בפני חברה שלי את כל מה שעבר עליי ביסודי, אבל היא רק שפטה אותי

אהלן, אני בן 14, יש לי חברה וזה רציני שלא תתבלבלו, היא ממש אהבת הנעורים שלי ואנחנו ביחד חודשיים ככה, אבל היא ממש עצבנה אותי. ביסודי לא הייתי הילד הכי מבריק, וזה לאט לאט החמיר והחמיר ועכשיו, שאני בכיתה ט' אני מנסה לשים את התקופה הזו מאחור - למדתי להגן על עצמי בMMA ובאמת שזה עזר, אני לא מפחד יותר מאיזה ערסון ממוצע, אבל כשאני רואה אותם תמיד יש לי צמרמורת, אני עדיין מת מפחד מהילדים האלה וכנראה שאי אפשר לברוח סתם ככה מהעבר. בחיים לא שיתפתי אף אחד בחוויות שלי והיא הייתה הראשונה. סיפרתי לה איך היו ילדים שהציקו לי וסיפרתי לה על מקרה אחד, היה ילד שנה מעליי וכשאני וחברים שלי הלכנו הביתה, הוא התנפל על אחד החברים שלי והתחיל להרביץ לו כי חבר שלי קילל אותו או משהו, ופחדתי מוות מהילד הזה, כל מי שעבר הצקות ביסודי מבין איזה פחד זה ואיך שאתה קופא במקום בשנייה שאתה רואה אותו, ולא יכולתי לעשות כלום ושיתפתי אותה בזה והיא התחילה להגיד לי "למה לא התערבת? ברגעים כאלה צריך להתגבר על הפחד, החבר שלך הזה בכלל נשאר חבר שלך אחרי זה?" ואחר כך כשניסיתי להסביר לה מה עברתי ושזה משהו שלא עוזב אותי עד היום היא זלזלה ואמרה "לא יודעת, אני לא הייתי לוקחת אותם ברצינות, לא הייתי מקבלת שום דבר מזה" ותבינו, היא לא עברה משהו כזה, היא הילדה שתמיד הייתה מקובלת ותמיד אהבו אותה ולעולם לא הרגישה או עברה או בכלל הייתה אני, אבל היא המשיכה לשפוט ולזלזל וכששאלתי אותה מאיפה את יודעת איך היית מרגישה, והיא אמרה שהיא מכירה את עצמה מספיק טוב. ברגע הזה פשוט הלכתי לישון, ואני עצבני רצח עליה, אני לא מסוגל לדבר איתה עכשיו.. בחיים לא שיתפתי מישהו במה שעבר עליי ביסודי, היא הייתה הראשונה, וכל מה שהיא עשתה זה לשפוט אותי ולהגיד למה עשית ככה למה לא התגברת על הפחד.. ולפני שאתם באים לשפוט אותי שאני חרא חבר שאיזה ילד הרביץ לחבר שלו ולא עשיתי כלום, תחשבו אם אתם יכולים להכניס את עצמכם לדמות שלי. ואני לא צריך שתרחמו עליי, אני שונה ומסתדר עכשיו, פשוט יש לי עדיין פוביות מאותם הילדים שסבלתי מהם ביסודי ואני לא יודע אם אוכל להתמודד איתם היום, אם יבואו. ובקיצור, מה דעתכם? האם אני צודק שהתעצבנתי ככה?