מחשבות על העולם שלא עוזבות אותי. האם אני נורמלית?

אני מקווה שאני מסבירה את עצמי טוב, אבל אני חושבת שרק מי שעובר את אותו הדבר כמוני יבין.

יש מחשבה על החיים ואלה ועל העולם שלא עוזבת אותי. היא איתי בכל מקום, איכשהו היא קשורה לכל דבר שאני רואה, שאני עושה, שאני אוהבת, שאני שונאת, שאני מרגישה, שאני לא מרגישה, שאני הכל. וזה פשוט משגע אותי, אני חושבת שאני לא נורמלית. זה גורם לי לחשוב שאולי אני חולת נפש. ואני לא יודעת איך להסביר את המחשבה הזאת. אבל תמיד בראש שלי המחשבה של "כל זה לא אמיתי בכלל".
בערך לפני שנה או שנתיים, אני לא זוכרת, התחלתי לחשוב לעומק על החיים האלה. אם זה אמיתי. השאלה של האם אני באמת קיימת, או למה אני דווקא אני, האם אני אמיתית, ואם אני אכן אמיתית וקיימת, אז האם להיות אני, זה אותו הדבר כמו להיות מישהו אחר?
השאלות האלה לא עוזבות איתי מאז שחשבתי עליהן, הן איתי בכל מקום. יש רגעים שאני חושבת על זה פחות ויש רגעים שאני חושבת על זה יותר, אבל הן תמיד איתי, הן תמיד בתת מודע שלי. והן איכשהו תמיד קשורות לכל מה שקורה מסביב, כל דבר מזכיר לי את זה.
וזה מפחיד אותי. אני מפחדת שאני לא נורמלית.
ולפעמים אני אפילו חושבת אחרת. לפעמים אני קולטת שאני אמיתית, שאני חיה, וזה אמיתי. אבל מה שמטריד פה זה שאני חיה, ואני היחידה בעולם הזה שחיה. כל שאר היצורים החיים בעולם הזה (משפחה, חברים, מכרים, זרים, כל האנשים, וגם חיות וצמחים), הם יצורים רובוטיים, לא יצורים חיים. הם לא באמת חיים. ואני רואה אחרים כאחרים, אני מסוגלת לראות אותם מהצד. אני רואה אותם, אבל אני לא חיה אותם. אני חיה את עצמי, ואני לא מסוגלת לראות את עצמי. וזה מה שגורם לי לחשוב ככה, שאני היצור היחידי שחי בעולם הזה, וכל השאר הם רובוטים. ואני חושבת לעצמי, שאולי הם כאן איתי בשביל מטרה מסוימת. אולי הם נועדו לעשות משהו בשבילי. סליחה אם זה נשמע רע.

ואני חושבת שלכל זה יש קשר למשהו נוסף, והוא שאני מרגישה לפעמים התנתקות מעצמי. לפעמים יש לי תקופות שאני לא מרגישה כלום- מלבד חור עמוק בגוף שלי, ששום רגש לא ממלא אותו. אני לא מרגישה חיה. אפשר לומר שאני מרגישה מתה. וזה מפחיד אותי עכשיו לכתוב את זה. אבל אני מרגישה התנתקות.
ולפעמים, כשאין לי את התקופות האלה, ואני כן מרגישה רגשות ואני מרגישה חיה, אני מרגישה, אבל אני לא מרגישה עד הסוף. כלומר, אני יכולה לבכות בגלל משהו שקרה, ואני יכולה להרגיש ממש רע בגלל זה. אבל אני לא מרגישה את זה עד הסוף. אני נזכרת במחשבה של "זה לא אמיתי". אז אני בוכה, ובראש שלי רע לי, אבל אני כביכול "יודעת" שזה לא אמיתי. וזה אותו דבר כשאני שמחה, או מרגישה מבוכה, או כל רגש אחר.

ויש עוד משהו שאני חושבת עליו, והוא גם קשור לכל זה. זה נראה לי כאילו רגשות, דעות ומחשבות זה דבר מוזר. בן אדם הוא יצור חי, מאוד מורכב, וחברתי. בן אדם זקוק לחברה. בלי חברה הבן אדם מאבד את עצמו, ומאבד ממשמעות חייו. אם היה רק אדם אחד על פני כדור הארץ והוא גם היה היצור החי היחידי (בהנחה שהוא לא זקוק לצמחים ולחיות), החיים שלו חסרי משמעות לחלוטין. לחלוטין. וגם אם היה רק אדם אחד על פני כדור הארץ, ולא היו יצורים חיים אחרים, אז לא היו לו בכלל רגשות, לא היו לו דעות. אני לא יודעת להסביר איך הגעתי למסקנה הזאת, אבל המסקנה הזאת מובילה אותי לחשוב אם רגשות זה דבר אמיתי בכלל.

יש לי עוד המון מחשבות מהסוג הזה אבל אני לא רוצה לחפור יותר מדי. הייתי חייבת לשתף ולהוציא את זה החוצה.
אני אשמח לדעת אם אני לא היחידה שמוטרדת ממחשבות מהסוג הזה.
ויש לי שאלה, האם אני נורמלית? האם המחשבות האלה הן מה שנקרא "מחשבות טורדניות"? גם אם כן וגם אם לא, בהנחה שהן מחשבות טורדניות, האם זה נורמלי או שזה דבר שמצריך טיפול או משהו כזה?
תודה רבה לכל המגיבים, אני מעריכה את זה.