מרגיש שאהיה לבד כל החיים בגלל החרדה החברתית

שלום לכולם. אני כותב פה בפעם המי יודע כמה, כי פשוט קשה לי ואני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי, אז אולי פה כן.

אני בן 28, גר בתל אביב, עומד לסיים תואר מבוקש, יש לי משפחה שלא חסר לה כלום, יש לי חברים, אין לי שום בעיה של מראה חיצוני ואני אפילו נראה די טוב.

העניין הוא שיש לי חרדה חברתית. למי שלא יודע, זאת בעצם ביישנות קיצונית שנובעת מחרדות ופחדים מ"מה אנשים יחשבו עליי". לא כמו שקורה לכל אחד, אלא בצורה הרבה יותר קיצונית. יש כאלה שאצלם זה קיצוני וממש משתק אותם ומבודד אותם מהחברה, יש כאלה שזה הרבה יותר קל אצלם ובא לידי ביטוי במצבים מאוד ספציפיים, ויש כאלה שהם בין לבין. אני חושב שאני שייך לאלה שהם בין לבין, כי אני בכל זאת מתפקד ויש לי חיי חברה. אבל האנשים שאני בא איתם במגע לא מודעים למלחמה הפנימית שלי עם עצמי גם כשנראה שהכל בסדר וכשמנהלים סתם שיחה רגילה על מזג האוויר. יש לי לשמחתי את היכולת להעמיד פנים שהכל בסדר בהרבה מקרים ולהסתיר את מה שעובר עליי.

אני בטיפול פסיכולוגי און אנד אוף כבר כמה שנים, והטיפול באמת עזר לי להתמודד ולהשיג דברים שבחיים לא חשבתי שאצליח. למשל, הייתי בטוח שלעולם לא תהיה לי חברה, אבל בין גילאי 24 ל-26 הייתה לי חברה במשך שנתיים. אני עד עכשיו לא מאמין שזה באמת היה. היא זו שראתה אותי וביקשה מחברים שלי לסדר בינינו, ולקח לי חודשיים להתקשר אליה ולבנות את המערכת יחסים הזאת, הכל תוך כדי הטיפול בליווי של הפסיכולוגית שלי. והאמת, היא לא באמת הייתה הטיפוס שלי ולא סתם נפרדנו בסופו של דבר.

כי כמעט עם הכל אני יכול להתמודד. בקושי רב, אבל יכול. אבל בכל מה שקשור לבחורות - זה פשוט גדול עליי. מאז שאני והאקסית נפרדנו, היו לי דייטים (את כולם חוץ מאחד חברים סידרו לי) וכן ניסיתי, אבל כשהגעתי לדייטים עצמם פשוט קפאתי. פשוט הרגשתי חסר אונים. היה מקרה אחד לפני כמה חודשים שאשכרה הצעתי למישהי שפגשתי באיזשהו אירוע ודיברתי איתה קצת כשהייתי שיכור לצאת איתי (עשיתי את זה יום אחרי בפייסבוק) והיא הסכימה. בדייט עצמו בקושי הצלחתי לדבר, הסתכלתי כל הזמן לצדדים והרגשתי חרד וחסר אונים. מרוב שהתעסקתי במה היא חושבת עליי ואם אני מתנהג בסדר, פשוט קפאתי. כשניסיתי בכל זאת יום אחרי להשיג דייט שני, היא סרבה לי בטלפון ואמרה לי שזה בגלל שאני ביישן מדי.

ואני נתקל כמעט בכל יום, במכללה, כשאני יוצא עם חברים או סתם ברחוב בבחורות שאני מת לנסות לדבר איתן אבל יודע שאין לזה שום סיכוי. וזה לא שלא ניסיתי. אני פשוט יודע מניסיון עבר שאין לזה סיכוי. שגם אם נצא לדייט, אני אהרוס את זה וזה סתם עוד אכזבה לאוסף. וכל אכזבה כזאת זה עוד סכין בלב. אז בעצם בתקופה האחרונה פשוט ויתרתי.

גם עכשיו בלימודים, יש בחורה שאני מאוד רוצה ויש לי איתה דיבור לפעמים גם מעבר לשעות הלימודים, בנושאי לימודים בעיקר. זה קורע אותי מבפנים לדעת שגם אותה אני אפספס. יש לי רשימה ארוכה בראש של "פספוסים" דומים כאלה. אני יודע שתגידו לי דברים כמו "פשוט תדבר איתה על זה", "פשוט תציע לה לצאת". אז האמת שלמרות הכל אני באמת מנסה בעקיפין. למשל, היא אמרה לי שהיא הולכת לרוץ הרבה ולא מזמן הצעתי לה לבוא לרוץ איתי והיא אמרה שהיא לא יכולה. ויכול להיות שאם תהיה לי מוטיבציה ביום מסוים אני אנסה שוב. אבל בואו נניח שאני מגיע איתה לסיטואציה כזאת שרק אני והיא ביחד מחוץ לשעות הלימודים, אני יודע שכרגיל אני אוכל כל כך הרבה סרטים עם עצמי שישתקו אותי ולא יאפשרו לי לעשות כלום כדי לקדם עניינים לכיוון שאני רוצה.

בקיצור, אני ממש בדיכאון מזה, אני רואה איך 95% מהחברים שלי עם חברות, התחתנו או מאורסים, ואני מרגיש שאני רחוק מזה שנות אור. אני מפחד שבסוף אני אתפשר על בחורה שאני לא באמת רוצה רק בשביל לא להיות לבד. אני מרגיש שיש לי מום. רק מי שחווה את זה בעצמו יכול להבין את זה.

תודה למי שקרא את החפירה הזו. אשמח לתגובות.
חג שמח