סבא וסבתא שלי היו האנשים הכי חשובים לי
סבתא ניפארה ראשונה ואחכ סבא
סיום שזבא שלי היפטר הרגשתי איך כל בעולם שלי מתמוטט
איך כלום כבר לא חשוב.. החברים.. המשפחה.. הבן זוג..
כלום לא שווה שסבא שלי לא לידי
זה קרה לפני שנה
ואני חולנת עליו לילה לילה.. וקמה עם כרית רטובה מדמעות. או באמצע הלילה סתם מסיוט כי חלמתי שהוא לידי אז קמתי בבהלה כדי לראות אותו ולהיות איתו.
השתנתי. אני כבר לא בוכה מדברים אחרים. כלום לא מרגש אותי, כלום לא מעציב אותי וכלום לא גורם לי לבכות.
רק המחשבות על סבא.
אני יכולה פתאום, באמצע היום או אפילו באמצע אירוע משפחתי להיכנס לתוך עצמי ולהגיד "איך סבא לא פה.."
אף פעם לא התמודדתי עם מוות של אדם קרוב ואיכשהו זה בא לי פעמיים באותה שנה.
ומאז כל לילה בחלומות..
ולעצם העניין-
בגלל הדבר הזזה קשה לי להרגיש קרבה.. אני פחות עם הבן זוג שלי בקטע אינטימי
והוא מבין אותי.. וכשהוא שואל למה נהייתי קרה אני לא אומרת לו..אני פשוט עונה "כי ככה..אנשים משתנים"
אני כל כך לא רוצה להאמין שהמוות של סבא שלי לא ריסק אותי עד כדי כך שאני מרגישה אפטית..
מרגישה ריקבון בלב וחור שלא משנה מה ומי יצליחו למלא אותו..
והבן זוג שלי זה אהבת חיי,אין לי ספק בכך..
אבל מתחיל להימאס לו מכך שמבחורה אוהבת נהייתי קרחון..
נהייתי מכונסת.. כבר שנה שלמה
ואני לא מספרת למה.. כי אני לא רוצה להאמין בזה... ואני יודעת שברגע שאתחיל לדבר אני אבכה כמו תמיד.. ואני לא רוצה שיראו אותי בוכה...
מה לעשות? אני חייבת להתגבר על העניין הזה..אני חייבת להמשיך הלאה בחיי ולקבל את זה שהוא איננו..
אני חייבת להציל את הזוגיות שלי לפני שאשאר לבד..
עצות? תודה.. ובבקשה אל תשפטו.
סבא שלי גידל אותי מגיל אפס.. והוא באמת היה החיים שלי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות