אני ילד בודד יחסית, אין לי חברים, וגם החבר היחיד שלי, פתאום לא נראה לי כזה חבר

היי, בחרתי לקרוא לעצמי אנונימי כי אני באמת שלא רוצה להיחשף. יש משהו שיושב עליי כבר מכיתה ג׳, יכול להיות שבכיתה ג׳ עוד לא שמתי לב לזה אבל בכל זאת, אני ילד בודד יחסית, אין לי חברים, וגם החבר היחיד שלי, פתאום לא נראה לי כזה חבר, כי כבר מאות פעמים שניסיתי ליצור איתו קשר והוא רק סינן אותי, יש לי משפחה שאני אוהב ונקשר אליה, אני יכול לספר בפה מלא שמגיל קטן סבלתי מהפרעת קשב וריכוז, אמא שלי נכנסה בעניין הזה במלוא העוצמה, היא עשתה הכל כדי שמצבי ישתפר ובאמת באמצע כיתה ד' כבר הפכתי לפי אמי להיות מadhd לadd אני יושב בכיתה ולומד, הורי אומרים עליי שאני מאוד חברותי ושאני יכול, אבל השגרה שהתפתחה אצלי מגיל קטן, הוא לחזור הביתה ולא לעשות כלום, כי אין לי ולא היה לי עם מי, הורי תמיד אמרו לי לצאת החוצה ולנסות להתחבר, אבל נראה שבגלל ששנה וחצי הוצגתי בפני ילדי הכיתה כילד מופרע ובכיין, כולם התרחקו ממני, בערך בכיתה ו' אני פתחתי לעצמי שגרה של שיחות סקייפ עם בת דודי הרחוקה, שזה מה שעודד אותי וזה מה שהיה מרים אותי, אני זוכר שהדבר שהבנתי שעזר לי הוא קורס במקום שנקרא תבונה, אמא שלי רשמה אותי לקורס תקשור, כדי ללמוד להיות רגוע, ללמוד לתקשר עם אנשים, איך להרפות את כל הכפתורים שלי(כפתורים זהו ביטוי לכל מילת גנאי או כל פעולה שפשוט גורמת לי להתעצבן) אני עולה השנה לכיתה ח' ואני הגעתי לבגרות מוקדם יחסית מאחרים, אני זוכר שהקללה הראשונה שלמדתי הייתה בכיתה ג' בבית ספר, ילדים לא מפסיקים לקלל, כי זאת שפת היומיום שלהם, כל פעם רק פוגעים בי יותר, אני אולי נראה כאילו שזה לא משפיע עליי, אבל זה רק מרקיב עוד ועוד יותר את הלב שלי, אני מרגיש רע. מעודד אותי שאנשים מעריכים את מה שאני עושה, אני עושה הרבה בשביל המשפחה שלי(אם זאת הגרעינית ואם זו המורחבת) אני מנסה לעזור כמה שאני יכול, אם זה לפנות ולהעמיס כלים למדיח, או אם זה לטפל בכביסות, לרוקן ולהעלות, והיו הרבה פעמים שהפתעתי את המשפחה שלי, הייתי מסדר ומתקתק את הבית עד הפרט האחרון, וזה היה עושה לי טוב בלב, היום לא יכולתי לעזור להם, הייתה לי עבודה, ניסיתי להתקדם, פעם אחת שלא עזרתי להם וכל הגולל נמחק מהלקסיקון שלי אצלם, אני מרגיש שהם מעריכים אותי רק כשאני עוזר להם בדברים, אם אני פעם אחת לא יעזור להם, הם ישכחו הכל.. אני התבגרתי, הרבה פעמים רציתי לבכות ולהרגיש אומלל, אבל אני לא מסוגל, לפני שנים הייתי בוכה המון ומכל שטות, להורים שלי היה נמאס מזה "די כבר" או "נקבות בוכות" "גברים לא בוכים" אני כל כך רוצה להתפרק, אבל כל פעם שמתקרבות הדמעות, אני כאילו מחזיק אותן, ובולע את העצב, אני תמיד חושב חיובי, אני אוהב לצחוק, אבל הצד הרגיש שלי כאילו חבוי, מסתתר, גם כשלא רואים אני לא מסוגל לפרוק את העול