לסמוך על חברה הכי טובה עד הסוף או לא?

יש לי חברה הכי טובה מכיתה ח׳ בערך.
כיום אנחנו כיתה י״א, אני מחשיבה אותה כחברה הכי טובה למרות שאני לא לגמרי מתחברת לאופי שלה.
האופי שלה לא בוגר לגמרי (למרות שהיא מתיימרת להיות כזאת).
היא סותרת את עצמה בדברים שהיא אומרת, משהו בה לא אמיתי לגמרי. אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה לגמרי ושהיא לא מבינה אותי לפעמים, שהיא עושה לי טובה.
אנחנו כן מספרות דברים אחת לשנייה. אנחנו כן צוחקות. כן יש לנו את הבדיחות הפרטיות שלנו אבל לרוב כשאנחנו מדברות זה תמיד יהיה על הדברים השיטחיים *שהיא* אוהבת- גבות, מפורסמים, אהבה, בגדים, חתיכים ולפעמים על דת. כל פעם אותו דבר.
אי אפשר לדבר איתה על דבר אחר. היא יודעת שאני לא ממש מחוברת לדת אבל היא בכל מקרה מדברת איתי על זה בכל פעם.
כל פעם היא מדברת על אותו דבר וכבר נמאס לי לשמוע את זה! אני מנסה לפעמים לשנות נושאים ולספר לה דברים אבל קוראים את זה על הפרצוף שלה שזה לא באמת מעניין אותה.
הראיתי לה פעם שיר שכתבתי, אמרו לי שזה דווקא עמוק ויפה וכשהראיתי לה את זה היא אמרה: ״חחחחח מה יש לך מה את עד כדי כך בדיכאון?!״
זה העליב אותי וזה רק חלק מהדברים הקטנים שהיא פגעה בי איתם.
אני לא יכולה לנהל איתה שיחות שבאמת מעניינות אותי: שיחות על אומנות/עובדות על העולם/שירים/דברים שעברתי ולמדתי/מחשבות/דברים עמוקים- אם אני אדבר איתה על זה (וניסיתי), זה לא יעניין אותה!
היו פעמים שהיא ידעה שיש דברים שאני מסתירה ממנה (סודות משפחה שלי) אז היא ניסתה בכל פעם לסחוט את המידע הזה ממני כדי לספק את הסקרנות שלה ולא מתוך זה שהיא דואגת או משהו כזה (אני יודעת כי היא שקופה מדי).
קרה לי משהו נוראי לא מזמן- אבא שלי זכרונו לברכה נפטר.
היא הייתה הראשונה שסיפרתי לה, סמכתי עליה אז סיפרתי לה הכל כולל הכל. ואם לומר לכם את האמת? אני מתחרטת. אני לא יכולה לומר שלא היה אכפת לה אבל עדיין, התגובות ממנה היו קצת אדישות. הרגשתי ממנה שהיא עושה לי טובה שהיא באה לעודד אותי בכלל. היא ביאסה אותי לגמרי.
סיפרתי לה את כל הסודות שלי וכל מה שעברתי בחיים שלי ועם אבא שלי.
בהתחלה היא סוג של עודדה אבל עכשיו כשחזרתי לבית ספר היא מדברת איתי כאילו לא קרה לי כלום!!! והיא עוד יודעת שאני עצובה. בגלל זה קשה לי להיות עצובה לידה! אז אני משחקת אותה שמחה וחייכנית כשהאמת היא שכואב לי מבפנים. אני לא סומכת עליה מספיק כדי לשתף אותה במה שעובר עליי מבפנים.
ביום שחזרתי לבית ספר היא אמרה לי ״ידבעית״ ואז דיגדגה אותי- זה היה ״בצחוק״ אבל איך לעזאזל זה אמור להצחיק אותי כשאני במצב כזה רגיש?! למה היא לא מבינה את זה???
היום היא הרביצה לי שוב פעם -״בצחוק״- עם הבקבוק שלה (חזק!), ושוב פעם- זה לא מעודד!!! אמרתי לה בפרצוף שזה הכאיב לי, היא הבינה, אבל אחר כך בהפסקה כשדיברתי עם חברות שלי ולא ראיתי אותה והיא דחפה אותי ״בצחוק״ ממש ממש חזק ופשוט נפלתי בגללה על הרצפה! היא אמרה סליחה מבלי לעזור אפילו כאילו שהיא עושה לי טובה, לא מתוך כוונה- רק בשביל האינטרס שלה, כדי שהיא לא תרגיש רע עם עצמה אחר כך. זה שוב פעם פגע בי.

המורה שלי דיבר איתי לא מזמן.
הוא מבין את המצב שלי כי קרה לו משהו דומה.
סיפרתי לו שאני מרגישה שהחברות בכלל לא מבינות אותי, והוא אמר שזה הגיוני בגלל שכל מה שמעניין אותם זה שטויות, פלאפונים ו-וואטספ ושעדיף לי לדבר עם אנשי מקצוע והרגשתי שהוא צודק.

אז אחרי כל המגילה המבולגנת הזאת- השאלה שלי היא:

זה באמת מוצדק שאני לא סומכת עליה? או שהבעיה בי? (מודה שיש לי בעיות אמון.) כדאי לסמוך עליה או לא?

חשוב שתדעו שלמרות הכל עדיין כמו שאמרתי יש לנו את הקטעים שלנו והצחוקים שלנו, אבל לפעמים היא מתנהגת בצורה ממש לא מתאימה.
אל תגידו לי לשתף בנות אחרות או למצוא חברות חדשות כי כמו שאמרתי- בשבילי חברות זה לא היי וביי, אני אחת שלוקח לה הרבה זמן כדי להתחבר.
יש לי עוד חברות אבל לא בגדר החברות הכי טובות,
היו גם המון בנות טובות שניסו להתחבר אליי אבל התרחקתי מהם רק בגלל בנות אחרות. (ואני יודעת שזאת טעות לצערי.)