אין לי חברים ואני לבד בערך כל החיים, למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע?

שלום לכולם ותודה שנכנסים, מעריכה מאוד!



אני עוד מעט בת 12, אני ילדה מאוד מופנמת, נחבאת אל הכלים וביישנית. אני מאוד "חנונית", מגיל שנתיים וחצי למדתי לבד בעזרת פאזל של אותיות לקרוא ולכתוב, הופעתי כזמרת אופרה בקהילה יהודית בחו"ל ובהמון ערים בארץ, ולאחר ארבע וחצי שנים מאוד אינטנסיביות, עזבתי את החוג שאהבתי ושקידם אותי לכל כך הרבה דברים בחיים, משום שהרגשתי שזה לא נכון לי יותר.

היום אני מתחרטת על המעשה הטיפשי שעשיתי, אבל כבר מאוחר מדי בכדי לתקן...

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לבד. בטיולים שנתיים, אף אחד לא רוצה לשבת לידי ואני מושא ללעג באוטובוס בפני כולם, בובה על חוט שמושכים על פי רצון, מישהי שדעתה אינה יכולה להתבטא ברבים. מישהי "סתם".

חמש שנים למדתי בבית ספר בשכונה שלי. הייתי מושא ללעג, היו אומרים לי שאני מכוערת והיו מקללים אותי והרבה פעמים זה הגיע לאלימות פיסית (הרביצו לי, אף פעם לא העזתי להחזיר)...

השנה עברתי לבית ספר אחר בשכונה שלי, וזו הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי בכל ימות חיי.

כולם מכירים את כולם בשכונה הזו (שכונה מאוד קטנה), והתלמידים מבית הספר הקודם שלי חברים של התלמידים מבית הספר הנוכחי שלי. הם טרחו לעדכן אותם שבגלל שהייתי חנונית על ושאף אחד לא סבל אותי, עברתי אליהם. סיפרו להם שהיו שמים אותי בפחים, מרביצים לי וזורקים לי חפצים מהילקוט...

בבית הספר הזה, אני ה"ילדת כאפות" של כולם. נותנים לי חופשי סטירות, כאפות, בעיטות ודחיפות. מקללים אותי ואת הוריי, ממציאים על אמא שלי שהיא משוגעת (מה שלא נכון בכלל, אמא שלי אישה מקסימה, בריאה ואהובה על הבריות), רוצים שאחזור לבית הספר הקודם שלי בטענה שאף אחד לא סובל אותי בבית הספר החדש....

אני ממציאה לעצמי עולם של דמיוניות. אני בונה לעצמי עולם שהדמויות עליהן אני קוראת בספרים שאני אוהבת, הן החברות שלי, וכולם אוהבים אותי ואף אחד לא מרביץ לי ומכאיב לי. שם טוב לי... עולם מושלם בו אני אהודה ומקובלת...

אני מנסה ליצור קשרים, רוצה שיבואו אליי הביתה ומנסה להזמין ילדים, אבל כולם מסרבים... אני והחיים החברתיים הם כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.

אני לבד כמעט תמיד. אני חוזרת מבית הספר, אוכלת, מכינה שיעורים ובטלפון, בטלוויזיה והמון הספרים עד שעת השינה.
ההורים שלי מאוד מודאגים. הם רוצים שאהיה מטופלת אצל קואוצ'רית.
אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד. הייתי מטופלת חצי שנה אצל פסיכולוגית מתוסבכת ומתוסכלת שרק הזיקה לי יותר...

הקטע החברתי מאוד פוגע לי בלימודים, אני מפחדת שלעולם לא אמצא חברים....
האם גם אני אזכה יום אחד להיות מאושרת???

תודה לעונים.