להפסיק לנסות לעזור ולתת לאנשים את אותו היחס שמגיע מהם.
אני פשוט אומר את זה.
אני מרגיש ויודע שאין לי חברים. אין אחד שרוצה להתחבר איתי באמת.
אין לי מישהו לחלוק את היום איתו, לספר לו מה עובר עליי - כי אין לי חברים לשתף איתם את זה (זה הקונספט), ההורים שלי גרושים ועסוקים כל הזמן וחוץ מזה הם לא האנשים שאני מרגיש נוח לשתף איתם את זה. האחים שלי גדולים ממני ביותר מ- 10 שנים וגרים בערים אחרות.
אמא שלי כל הזמן רוצה שאני רק אלמד ואלמד ואם לא אעשה כרצונה הזכויות שיש לי ישללו.
אני מרגיש ממש עצוב ובודד, וזה לא שאני סתם מניאק ולא אכפתי כלפי הסביבה שלי; אני תמיד מנסה לעזור לאחרים ולתמוך בהם. רק לפני כמה דקות חזרתי לביה"ס כי שכחתי את המטען של הטלפון, לא מצאתי אותו אבל כן מצאתי ז'קט בכיתה. לקחתי אותו איתי וחשבתי שאשאל בווצאפ של מי הוא. כשהתקרבתי לשער היציאה מישהו מכיתה רץ פנימה דרך השער ומסתבר שהוא חזר לחפש את הז'קט שלו. החזרתי לו אותו והוא פשוט אמר "מלך, תודה", ורץ. (הוא לא חבר שלי הוא סתם הודה לי על שהחזרתי לו את הז'קט) אחר כך עברתי ליד ילדים מהשכבה וגם לידו ואף אחד מהם לא התייחס אליי, ועוד שהם היו יכולים לראות שמשהו לא בסדר. אז בכל מקרה, אני כן מנסה לעשות מעשים טובים, לתמוך במי שקשה לו ולעזור אבל אני לא מקבל את זה חזרה מהסביבה. אני מיואש ומדוכא ופשוט מחכה שהתיכון ייגמר כבר. אם זה נשמע לכם לא רציני, אני מבקש שתפנימו כמה כואב לי וכמה אני לבד. אני מוצא את עצמי עם דמעות בעיניים מספר פעמים ביום אבל אני אף פעם לא נותן להן לצאת.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025