חיים. למה שווה לחיות?

היי, אני א' ואני בת 15, בכיתה ט'.
זה הולך להיות די ארוך, אני גם בכיתי ברוב הזמן ואני בפחד מוות מלפרסם את זה. אבל מקווה שאקבל קצת מענה... כי לבינתיים ההיסטוריית חיפוש בגוגל זה "איך להתאבד" (לא שאני מתכננת לעשות את זה. רוצה כן, לבינתיים אעדיף להמשיך לבכות לכרית.)
אז, בכיתה ז' הייתה לי תקרית שהופצו המון המון תמונות שלי של היד שלי עם פגיעה עצמית, האקס שלי התעלל בי המון התקשרו להורים שלי ועברתי גאנגים של ילדים ששונאים אותי ורוצים שאתאבד. *חשבתי* שהייתי בנקודה נמוכה בחיים ו"פגעתי בעצמי" (היו רק שריטות. לא משהו רציני.)
התלהבתי מזה much, הייתי ילדה די מטומטמת אז גם צילמתי את זה והראתי לילדים מהכיתה בהתלהבות. עד שזה הגיע גם להורים שלי, שדי תמכו נגיד את זה ככה והייתה לי שיחה עם היועצת. קצת פסיכולוג אבל זהו לעכשיו.
כיתה ח' זו הייתה השנה שהגעתי כבר לבגרות, נהייתי הרבה יותר חכמה אבל עדיין היה בי את הדחק הזה של "תחתכי קצת זה בסדר" אבל החזקתי את עצמי, היו לי הרבה חברים וחברות והייתי ילדה ממש שמחה.
ועכשיו, כיתה ט', אין לי חברים בכלל. אפשר לקרוא להם חברים לכיתה, אומרים שלום וזהו. אבל לדעת עליי קצת יותר מזה שקוראים לי א' הם לא ממש יודעים. לא אכניס בכלל את הוואטצאפ כי אין לי קשר איתם/ן בכלל.
אז, בבית ספר אני בסביבה של אנשים ורוב הזמן לבד, בבית אני ננעלת כל הזמן בחדר ובוכה. בקושי אוכלת, רבה ה מ ו ן עם ההורים, מקללת הרבה ושונה לגמרי מאיך שהייתי בכיתה ח'.
בתחילת החורף בערך היה לי שוב התקפי חרדות, התחלתי לבכות שוב ובכמויות ובצער רב התחלתי לחתוך שוב. רק שהפעם זה לא עם סתם סרגל או סתם שריטות. כל הידיים שלי עם צלקות לבנות ומכוערות.
ועכשיו לרעיון המרכזי של השאלה - למה שווה לי לחיות בכלל? הרי, אני בטוחה שאם אמות אף אחד לא יחשוב על קיומי. ואם אני אומרת להורים שלי שאין לי חברים אז תמיד אני יוצאת הלא בסדר כי הרי אני המוזרה, אני מתרחקת, אני אוהבת דברים שונים מילדים בכיתה ואני צריכה להשתנות.
אז זה הביא אותי למלא דמיונות שאם אמות מי יבכה ומי לא, מי ידפדף ומי יצחק. אני פשוט לא יודעת. למי אכפת ממני? אני מרגישה useless לגמרי ורק שק חבטות.
עברתי עשרות חרמות ביסודי, שהרביצו לי המון, עברתי ניסיון לאונס, המון הטרדות מיניות ועוד סיוט שאני חיה אותו כל יום.
אני לא מתכוונת להתאבד, אין לי את האמצעים ואני פחדנית. אני רק מנסה למצוא דרכים לקבל קצת יחס, או שמישהו יראה שאכפת לו ממני. כי פסיכולוג לא עוזר לי.
(יש לי הרגשה ענקית שזו יותר פריקה משאלה... תסלחו לי על זה.)
ואנ
למי שהגיע עד לכאן, מקווה שתהנו מהיום שלכם עם חיוך ענקי ושלא תסבלו משום דבר לעולם. א'.