אני מנסה כבר שלוש שנים להתמודד עם הבעיות שלי ואני פשוט עייפה, מה לעשות?

בטח אתם שואלים את עצמכם , מה איזה עוד בעיות יש לה בחיים כולה בת 14. אז לא .. עברתי כל כך הרבה שזה כבר לא מכילה את זה . מאוד קשה לי בתקופה האחרונה להשלים עם הבעיות הענקיות האלו . עוד לפני שההורים שלי התגרשו נכנסו למצב כלכלי מאוד קשה . אנחנו 4 ילדים בבית וכלב . לא היה לנו שבוע חשמל בבית בתקופת לימודים , לא היה גז , לא היה מים לפעמים . פשוט באנו מבית הספר ובערב הדלקנו נרות שיאיר את כל הבית , בחיים לא הייתי מביאה ילדים לבית שלי גם היום . אני לא יודעת אם זה בסדר לחלוטין אבל אני מתביישת בגודל של הבית , בהזנחה של הבית . במקרר הריק . באו לי מחשבות בגיל 12 איך אני מנסה להביא כסף הביתה , איזה עבודה תהיה לי מתי שאני גדולה . תמיד הייתי מה מהמצטיינות בכיתה עם הציונים הכי גבוהים , מהילדים הכי מבריקים . אבל עכשיו אני בת 14 אחרי התקופה שהתמודדתי איתה לא קל מתי שההורים שלי התגרשו לפני כחצי שנה , עברנו לבית קטן מאוד בשכונה ענייה עם סלון ושתי חדרים מאוד קטנים , חצי מטבח . בקושי אין מקום לכלום , אין לנו אוטו אבל אני תמיד אומרת לאלוהים , אלוהים תודה לך ובבקשה תעזור לנו . אבל אני כבר מתחילה לאבד תקווה אולי עוד הכל יסתדר , ככל שגדלתי אני כבר נמצאת בראש של ילדה בת 20 כמו למשל עכשיו אני אמורה להכין אוכל לאחותי הקטנה בת 4 ואח שלי בן 12 , לסדר את הבית לפני שאמא באה ואני מותשת מהאימונים שלי . אבל זאת לא הבעיה העיקרית בחדר שלי יש לי מיטה וחצי שתופסת כמעט חצי מהחדר וכמו שולחן עם תאי אחסון למעלה , שכנה נתנה לנו . פשוט פעם אחת לקחתי משם משהו הכל התפרק לידי ( הגיע עד התקרה ) עזבו את זה שזה מסוכן פשוט עכשיו אין לי כלום בחדר רק חדר ריק ומיטה , והמיטה עצמה בפנים יש בגדים . שגם לאף אחד בבית שלנו אין ארון . קשה לי מאוד עם זה . מאז שהייתי קטנה אני כבר עוזרת לאמא שלי בהכל , אבל אני שואלת את עצמי אם זאת המטרה שלי בחיים ככה לא להנות עוד בגיל הזה ורק למצוא איך שאחים שלי יהיו מאושרים . אני לא יודעת עם חוויתי טרואמה ואני יודעת שאני רק למדתי מהדברים האלו מה לעשות . כבר בכלל לא הולכת למסיבות , יציאות , כל מיני מקומות רק בגלל שאין כסף ואני מבינה אני שואלת בעדינות את אמא שלי אם יש רק 20 שקל וכאשר אומרת לי שאין אני לא צועקת לה בפרצוף מה זה אפילו 20 שקל אין ? כי אני יודעת שזה כסף שהולך לאוכל המעט שיש לנו . בכללי אני אוכלת ארוחה אחת ביום . אבל בסה״כ אמא שלי עושה הכל בשביל שתנסה שאנחנו נהיה מאושרים , מאוד קשה לי בזמן האחרון אבל . אין לי אפילו שולחן בחדר לעשות עליו ש״ב , ארון בשביל לאחסן את הבגדים . אני כל הזמן משקרת לחברות שלי נגיד הן רוצות שאני אסע איתן לאיזה מקום ואני אומרת שאני לא יכולה , החוג שלי פעם בשנה אוכלים במסעדה ופשוט לא באתי כי אין כסף . וככה עוד מלא . פשוט אני עכשיו נשמעת כל כך מתלוננת על כל החיים האלו , בצדק או שבכלל לא . אני מעמידה את עצמי בסיטואציה שאני משקרת לחברות הכי טובות שלי בפרצוף , למאמנים שלי , למה אני לא באה או למה ככה וככה . אני פשוט מפחדת לספר אפילו לחברה טובה שלי על המצב הכלכלי בבית אלה איך שהיא תגיב , או תרחם . כמו שאמרתי מאוד קשה לי עם המחשבות האלו כבר , אני ילדה מאוד אופטימית אם תהיו חברים שלי בחיים לא תבינו ותגידו מה את כתבת את זה ? אין מצב . הרי את כל כל אופטימית , ומחייכת כל שנייה . אבל אני כבר כל הזמן עם מסכות על הפנים . וקשה לי . כמעט כל הזמן מתי שאמא שלי בעבודה אני אמא . פשוט אמא . ליום שלם עד שהיא חוזרת מהעבודה ב 9 בערב . אני רק רוצה לעזור לה , לעזור לנו , שנצא מהמצב הזה . אבל אני מרגישה שאני מבזבזת את הזמן שלי על איך אני מוצאת דרכים בלעזור מאשר לבזבז את ה״ילדות שלי ״ בטח אתם יודעים שבגיל הזה כל היום בנים , איך הא ניראה , או ״ואי קלטי איזה חתיך הוא ״ אני לא במחשבות האלו , רחוקה מהן . אני יודעת מה אסור , ומה מותר . הגבולות שלי מאוד ברורים . אני אבל בזמן האחרון נמצאת בדכאון . מאוד קשה לי . תעזרו לי בבקשה . אני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי .