אני לא מרגישה דבר ויודעת שזה לא נורמלי. מה עושים מכאן?

היי אסק פיפול :)
זה ישמע מאוד מוזר וחלק מכם מאוד ישפטו אותי על זה, אבל אני מנסה להבין מה עובר עליי...
במשך הילדות שלי הייתי ילדה מאוד שמחה, הייתי מתנהגת ומרגישה כמו שאר הילדים... כל זה עד לבית ספר יסודי.
כשהייתי ביסודי עברתי כמה מקרים מאוד טראומטיים שהשפיעו מאוד על ההתפתחות שלי לנערה (כשאני כותבת טראומטיים אני לא מתכוונת שהחבר יסודי שלי זרק אותי, אני מתכוונת לסיטואציות שרודפות אותי עד היום), במקום להמשיך להיות שמחה הפכתי לאט לאט לבוגרת, שקטה וביישנית יותר מרוב הילדים בשכבת הגיל שלי, ובנוסף לזה התחלתי להרגיש ריקנות... אני פשוט לא... לא הרגשתי. ההורים שלי היו פחות מעורבים בחיים שלי ולא רציתי לתת להם לחדור לפרטיות שלי, העדפתי להיות עצמאית לגמרי.
כשהגעתי לחטיבת ביניים שמתי את החברות שלי בעדיפות ראשונה (למען האמת לימודים ואז חברות), החברות שלי היו המשפחה שלי באיזשהו מובן ואת כל האהבה שלי נתתי להן ורק להן. עכשיו בטח חלק מכם שואלים איפה המשפחה שלי הייתה בתמונה, התשובה היא שבדיוק כמו ביסודי העדפתי להיות אני, בלי משפחה שתדאג לי.
במשך כל שנת הלימודים האחרונה (כיתה י') נתתי הרבה מאוד זמן לקהילה כחלק ממחויבות אישית והרבה מאוד זמן לחברות, הזנחתי את עצמי ואת הלימודים וכמובן את המשפחה. במשך כל השנה אני הייתי קופצת בין חברה לחברה כשהמצב עם אחת מהן היה קשה, ונוצר מצב כזה שאני מסכסכת בינהן והופכת להיות החברה היחידה של כל אחת מהן...
בסופו של דבר אחת החברות הבינה מה קורה והתעמתה איתי, סיפרתי לה את האמת וגם הוספתי משהו שאני שמה לב אליו כבר שנים; אני נהנת מכל מה שאני עושה להן ויותר מזה, זה ממלא את תחושת הריקנות. אותה חברה רצה לספר לאחרות על זה והחברות הכי טובות שלי הפנו את הגב שלהן בפניי. התנצלתי בפני כולן (אותה אחת שסיפרה להן גם דורשת סליחה, אבל התנצלתי בפניה כבר...) והמצב התחיל להשתפר...
...אבל.
מאז אותו יום שהבנתי מה עשיתי, הבנתי שאני לא מסוגלת להרגיש צער על מה שעשיתי במשך שנה שלמה... אני לא מרגישה שום אהבה כלפיי אותן חברות, כלפיי החבר שלי וכלפיי המשפחה שלי (שכולם אוהבים אותי ודואגים לי מאוד), אני לא מרגישה כעס, עצב, קנאה וכו... אני מרגישה רק אדישות.
לפניי כמה ימים לדוגמה ראיתי את אמא שלי בוכה והדבר היחידי שהרגשתי הייתה אטימות וחוסר הבנה ללמה היא בוכה (אחותה נפטרה), אני מבינה שזה קשה לה אבל אני לא מרגישה סמפתיה או רגש הזדהות... הרגשתי שהיא משדרת חולשה.
כלפיי החברות שלי שבמשך שנים אני נתתי את היחס הכי טוב שיכולתי לתת אני לא מרגישה כלום. אני מרגישה כאילו אני מאלצת את עצמי להרגיש חרטה על כל הסכסוכים הפנימיים שגרמתי אבל ממש לא אכפת לי מכל השטויות האלו... בעיקר מכל הרגשי שהן מנסות לעשות וליצור (אני מודעת לכך שאני יצאתי ממש מגעילה מכל הסיטואציה).
אני יודעת שהמצב הזה לא נורמלי, יודעת מאוד טוב. מה אני עושה מכאן?