נמאס לי מהחיים- למה בכלל לסבול ולא להקדים את הקץ?

אני מרגישה שנמאס לי לחיות, למרות שכולם כל הזמן אומרים לי שיש לי חיים נהדרים, ואולי זה באמת נכון. אבל אני לא מרגישה ככה, אני אסביר לכם מה עובר עליי ותבינו לבד, דברים הם לרוב לא מה שהם נראים.
מבחוץ אני נראית ילדה חייכנית ושקטה, די מאושרת.
בבית הספר אני ממש ביישנית לא מדברת יותר מידי ובכלל לא מצביעה בשיעורים.
יש לי ציונים טובים, 2 חברות טובות שנפגשות איתי כל הזמן ועוד חברה מכיתה מקבילה, המורים אוהבים אותי, התלמידים לא ממש מדברים איתי אבל הם נחמדים אליי וחושבים שאני די סבבה.
ההורים שלי אוהבים אותי אבל הם כל הזמן רבים ביניהם, יש לי שני אחים, אח גדול ואח קטן. האח הגדול שלי מתנהג כאילו הוא מלך וכל הבית משרת אותו, הוא ממרר לי ולהורים שלי את החיים. הוא מקבל תמיד את כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה אבל שום דבר לא טוב מספיק בשבילו. הוא כל הזמן מציק לי, פותח לי את הדלת של החדר שלי ולפעמים מרביץ לי, ההורים שלי לא משתלטים עליו ואיכשהו זה תמיד נגמר בזה שאני בוכה בחדר וכולם כועסים עליי. אני מרגישה שאין לי פרטיות בכלל וכולם נכנסים לחדר שלי מתי שבא להם, הם פותחים את הדלת גם אם היא נעולה ולא טורחים בכלל לדפוק.
הייתה לי חברה ממש טובה וכל הזמן היינו ביחד אבל אני מרגישה שהתרחקנו, מהחברה הכי טובה הפכתי לחברה רגיל, אולי אפילו פחות. אני חושבת שהריחוק שלי ממנה מסמל גם את הריחוק שלי מהכיתה, מה"מקובלים", ובעצם מכל החברה, כי אנחנו לא סתם התרחקנו, היא הפכה לאחת מהבנות הכי "מקובלות" ואני הפכתי לאחת מ"חבורת המתבודדות". בנוסף לזה כל השכבה התחילה להיפגש עם כיתות מבתי ספר אחרים ואני בקושי מכירה את השכבה!
זוכרים את השלוש חברות מההתחלה? בואו נדבר עליהן. אחת מהן היא חברת נפש מדהימה שאני יכולה לדבר איתה על הכל והיא תבין אותי תעזור לי, הבעיה היחידה היא שהיא טסה לכל החופש ועוברת דירה לקצה השני של הארץ, כמעט שעתיים נסיעה והמשפחה ה"מדהימה" שלי, במקום לעודד אותי שיהיה בסדר אומרת לי שחברויות זה משהו שבא והולך, אולי זה נכון לגבי חברויות אחרות אבל חברה כזאת בלתי אפשרי למצוא.
עכשיו לחברה השנייה, היא תמיד מצחיקה אותי, היא חברה שכיף לבלות איתה אבל לא ממש אפשר לעשות איתה שיחות נפש וכאלה. היא גם סוג של דרמה קווין שמתעצבנת מכל דבר ויכולה להיות ממש מגעילה. בנוסף לזה ההורים שלה ממש קשוחים איתה אז אי אפשר כמעט ללכת איתה למקומות או לקבוע איתה.
ועכשיו לילדה מהכיתה המקבילה, היא ממש נחמדה אבל הכרתי אותה רק השנה ואנחנו בקושי מכירות. נפגשתי איתה רק איזה פעמיים ועם עוד חברה, אז היא לא ממש כתובת לפתוח בפניה את הלב או להתפרק. בקיצור אני מרגישה שאין לי למי להיפתח, וגם אם היה לי אני לא יודעת אם הייתי מצליחה.
אני תולעת ספרים, כל פעם שאני מרגישה שרע לי אני פותחת את אחד מהספרים האהובים עליי ושוקעת בו, נעלמת, פעם זה באמת עזר לי, פתאום לא הייתי הילדה השתקנית הזו, הייתי מכשפה מוכשרת, לא הייתי הפחדנית, הייתי רוכבת דרקונים אמיצה, לא הייתי האחות הבכיינית, הייתי ציידת צללים מסוכנת, הייתי מיועדת, מפוצלת, מנצחת, חצי אלה, נבחרת ועוד כל כך הבה דברים מדהימים, אבל, יותר מהכל הייתי מיוחדת - לא סתם כמו כולם, הפכתי לגיבורה, לא הייתי אני. אבל אז, שמצאתי משהו שגרם לי להרגיש מדהים, אנשים התחילו לצחוק עליי, בגלל אחד הדברים היחידים שבאמת נהניתי לעשות, וזה החזיר אותי למציאות שבה אני סתם פחדנית שעושה כל מה שאחרים רוצים.
באמת שכבר בא לי למות, אני לא מרגישה שנשאר לי משהו שאני רוצה לעשות בחיים האלה, אני מרגישה שגם הדברים שמשמחים אותי מלווים במין עצב וחוסר משמעות, אני יכולה להיות בפארקים מדהימים ולהיות עצובה, להיות מוקפת בכל המשפחה והחברים שלי ולהרגיש בודדה, לעשות דברים שאמורים להיות מדהימים ולהרגיש שהם חסרי משמעות כמעט כמו החיים שלנו.
הינה אמרתי את זה. אני מרגישה שהחיים שלי חסרי משמעות, החיים כל כך קצרים, רובם עצובים והמוות נצחי ושותק. אז למה בכלל לסבול ולא להקדים את הקץ? בניגוד לרוב האנשים אני לא מפחדת מהמוות, לדעתי זה נשמע דווקא נחמד לישון ולא להתעורר.
אבל כרגיל אני פחדנית מידי. פחדנית מכדי לעשות משהו משמעותי בחיים שלי, פחדנית מכדי לגרום למותי, הלוואי שלא הייתי כל כך פחדנית.
תוכלו לכתוב לי אם אני סתם מגזימה, מה אני אמורה לעשות כדי להרגיש יותר או אם אתם מרגישים כמוני ( אם בכלל יש אנשים שמרגישים ככה)? כי אני כבר לא יודעת מה לעשות.