מרגיש שלא משנה מה אעשה, משהו יחסום אותי מלהתקדם, מה לעשות?

אין לי מושג איך להתחיל את זה כי הכל כל כך מבולגן בראש שלי. אני מרגיש שאין לי מפלט, ושלא משנה על מה אני אחשוב או מה אעשה, תמיד יבוא משהו חדש שיחסום אותי מלהתקדם. אני פשוט אכתוב רשימה של כל ה"בעיות" שאני יכול לחשוב עליהן כרגע שמפריעות לי על בסיס יומיומי, כי אני פשוט לא מוצא דרך אחרת להעביר את זה אליכם. רוב הדברים התחילו לפני בערך שנה.

-חרדות: הן תמיד היו, אבל בזמן האחרון הרבה יותר. זה נע בין לבדוק כל דבר עשרות פעמים (דלת נעולה, ציוד בתיק, שעה של פגישה כלשהי וכו'), לבין חרדות קלאסיות ממוות. זה קורה כל יום, כל היום, וגם האנשים מסביבי כבר מתחילים להתעצבן מזה. אני די בטוח שבפעם הבאה שאני אשאל מישהו מה השעה אני אוצא להורג.
-דיסוציאציה: ברוב מצבי הלחץ אני מרגיש מנותק מכל תחושה ומעצמי, וגם כשאני סתם חושב על האפשרות של דיסוציאציה. זה לא כיף.
-תחושה דכאונית: אני לא יודע אם יש לי משהו קליני, למרות שאני לא חושב שיש, אבל התחושה הזאת מתבטאת בעיקר באנהדוניה, חוסר מוטיבציה, חוסר רגש לעתים מאוד קרובות, חוסר אונים וריקנות. לצערי הגדרתי כרגע בערך חצי מאוכלוסיית העולם.
-אובססיות: בהחלט ה"בעיה" שמרגישה לי הכי מיותרת ומטומטמת ברשימה הזו. אני לא יודע אם יש לזה סיבה ממשית; אולי המוח שלי פשוט רוצה לעצבן אותי, אבל כל הזמן הוא נתקע במחשבות כמו, "תשטוף את האדים שנוצרו על הברז!" או, "אתה חייב לזכור באיזה עמוד בספר מופיע המשפט הזה! מה אם יחטפו את המשפחה שלך והדרך היחידה להציל אותם תהיה לומר את מספר העמוד הזה?!", וזה קורה עוד יותר כשאני חושב על לחשוב על זה, כמו מה שקורה עם הדיסוציאציה. אני לא יכול לספור כמה פעמים ביום אני מניח את הידיים על הראש ואומר לו לשתוק בגלל שהוא היה חייב לחשוב על הדבר האחרון שכדאי לי להגיד בסיטואציה מסוימת. וזה הרבה יותר משקורה לבן אדם ממוצע. זה פשוט כל הזמן. כי ככה.
-חוסר משמעות: שקלתי להכניס את זה תחת 'תחושה דכאונית', אבל זה חלק כל כך גדול בחיים שלי (לצערי) שהייתי חייב לתת לו פסקה משלו. כל דבר שאני אחשוב עליו תמיד יסתיים בזה. זה פשוט הכל. וזה גם כלום. ולא משנה עד כמה אני אומר לעצמי שפשוט צריך לחיות, אני אמשיך לחשוב על זה.
-חשיבת יתר: פעם ניסיתי להסביר לאבא שלי את המחשבות שהיו לי בסך הכל במשך שלוש שניות. לא הצלחתי. לפעמים נדמה לי שיש לי כבר תבניות מוכנות במוח לכל מחשבה, והוא פשוט מריץ את המחשבות דרך כל מצב אפשרי. זה לדעתי מתקשר לחרדות ולאובססיות, אבל הייתי חייב לפרט יותר, כי כמו רוב הדברים ברשימה הזו, זה קורה כמעט כל הזמן.
-פגיעה עצמית: אין לי הרבה מה לפרט כאן, האמת שזה גם די קשה לי לדבר על זה. אני פוגע בעצמי. כרגע פחות, אבל עדיין לפעמים יש לי דחף. אני לא יודע למה, אולי בשביל תחושת שליטה, או הרגשה כלשהי, או ייחודיות, אבל האמת שאני לא מתרכז בזה כל כך, כי זה באמת הדבר שהכי פחות קשה לי להתמודד איתו, וקצת עצוב לי שזה הדבר הראשון שאנשים רואים כשמציגים להם את כל הדברים האלה, רק בגלל שזה משהו שאפשר לראות על הגוף.
-מחשבות אובדניות: זה משהו שהתחיל מגיל די קטן, ואני חושב שזה בשבילי יותר שאלה קיומית מאשר דרך יציאה מהסבל, אז אני לא חושב שאני נמצא בסכנה. אבל זה כן מוריד את המורל כששוכבים במיטה ומדמיינים את ההלוויה שלך.
-אני ממציא את הכל: אני מרגיש כאילו שבגלל שאני בגיל ההתבגרות, או בגלל שיש לי את הצורך להיות מיוחד, או בגלל שאני מרגיש נוח במצב של סבל, אני פשוט ממציא את הכל, וגורם את זה לעצמי. אני מנסה לומר לעצמי שזה לא נכון, ושהאשמה העצמית לא תעזור בכלום, אבל אני לא באמת מרגיש את זה. יש לי בית, ואוכל, ומשפחה, וחברים. זה הרבה יותר ממה שחלק עצום מהעולם מקבלים. אז איזו זכות יש לי להתלונן? אני כן יכול להגיד שאני לא אוהב את המצב שאני נמצא בו כרגע, ולמרות שכולם עוברים משהו דומה בגיל ההתבגרות אני יודע שאני לא צריך להישאר במצב הזה. גם אם זה כן גיל ההתבגרות, זה לא רק זה. האישיות שלי היא ככה, אני תמיד צריך לדעת ולהבין הכל, ותמיד היו לי בעיות עם זה. אני פשוט כל הזמן מסתכל על הבעיות האלה, וזה נראה כמו התבגרות טיפיקלית. אם זה ככה, אז "אין מה לעשות עם זה", כי זה ככה לכולם. אני פשוט צריך לחכות עד גיל 18, והופה! הכל בסדר!
זה כאילו המוח שלח זיהה שהסבל שלי נותן לי קצת משמעות, ואמר: "אני יודע מה לעשות לגבי זה!"

הרשימה הזאת נגעה במעט מאוד ממה שאני מרגיש ורוצה להגיד, ובגלל זה אני בטיפול פסיכולוגי כבר כמה חודשים, אבל הרגשתי שאני צריך לכתוב את זה. זאת גם לא הפעם הראשונה שאני כותב כאן שאלה, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי להעביר את מה שאני מרגיש. הכל כל כך מסובך, אני מרגיש כאילו יש לי בתוך הראש קָסֶטַה שבורה ומבולגנת, ואין לה התחלה או סוף. עכשיו גם הבנתי שבכלל לא שאלתי שום דבר, אולי אני פשוט מחפש עידוד או הזדהות, אבל בכל מקרה נהניתי מאוד לכתוב את זה במשך שעתיים וחצי, אחרי כל התיקונים (ראו 'חרדות').
אני מודה למי שהצליח להגיע עד לכאן, למי שיגיב, או יזדהה, או סתם יעבור כאן כי אין לו מה לעשות בשלוש וחצי בלילה.
וכל הכבוד למי שהצליח להבין מילה ממה שכתבתי כאן.