לוקח כדורים נגד דיכאון ולא מצליח לצאת מזה. זו אשמתי?

הפוסט הינו יותר פריקה כאשר השאלה הינה בסוף ואין צורך יהיה לקרוא את כל הפוסט.
אציג את עצמי:
שמי נ׳, אני מייעץ באתר, ואני סובל מדכאון ומחרדות.

מאז שהייתי ביסודי הייתי האאוטסיידר. סבלתי מגזענות, סבלתי מאלימות מילולית, את החוסר בקשר חברתי, ותמיכה משפחתית לא הייתה. איני זוכר הורים שמחים, כי אם שנאה שמתעצמת ביניהם, והצפייה להצטיינות בלימודים אשר מבחינתם הייתה הכל. אני זוכר עד היום את אמרותיה של אימי שאמרה לי מצד אחד "חברים תשיג בצבא. עכשיו תלמד" לבין ימים בהם הייתה שואלת "למה אתה לא משחק עם חברים?"
מהיסודי הייתי עם מחשבות אובדניות המלוות אותי עד היום. בתיכון המצב היה יותר טוב כי מצאתי מישהו כמוני, אך אימו קיבלה אותו כמו שהוא, בעוד אותי ניסו ללטש בכל הכוח (בין עם פיזי או מילולי), ואני קינאתי. ידעו זאת, וכאב לאמא שלו. שפכתי מולה את הלב, ולא היה ניתן לעשות דבר.
בצבא התרחקתי מהבית אותו כבר לא הגדרתי כבית כי אם משהו שבור שלא ניתן לתקן. בכנס מתגייסים טריים בבסיס קב"ן שאל מי מתגעגע הביתה. כולם הרימו ידיים, ואני לא. לא היה הבדל בין הפקודות והצעקות בצבא לבין המקום ממנו הגעתי. הייתה תקופה נהדרת בה הייתי מנותק מהעולם, אך היא נגמרה מהר, כי גם שם גיליתי עוינות ושנאה גזענית.
לקראת סיום התגלתה לי מחלה לכל החיים אותה יש לאבי. אימי האשימה אותו והסתכלה עלי במבט של רחמים. כיצד יכולתי שלא להיות מושלם...
מיד עם סיום הצבא עזבתי לתואר ראשון. לא יכולתי לחזור למקום ממנו הגעתי. הייתי במעונות, בחדר שלי בלבד, עם עצמי, ועם הנוסחאות. זו הייתה הפריחה של הבדידות והדכאון. מצב בו לא יכולתי לישון בלילה ועם הצלחתי קמתי רועד ומזיע. מצב בו ייחלתי למגע של חום ונכנסתי לאתרי אינטרנט לנסות להכיר מישהי, גם אם ליחסי מין בלבד.
מצאתי את אשתי במקום. אהבתי אותה. אבי אישר. אימי לא. לא הקשבתי והלכתי עם הלב. רצינו לפרק כמה פעמים את המערכת בגלל הקושי הנפשי (מרחק ומשפחה). לא יכולתי לעמוד מול הקולות בראש שרק רצו שאסיים עם זה ופניתי בסתר לפסיכיאטר, מה שהגדירו לי תמיד גם בצבא וגם בבית כי רק מטורפים הולכים אליו. הכדורים עזרו והתגלו ע"י הוריי. לא היה קל.
לבסוף התחתנו. היום רוצים להקים משפחה. היינו בירח דבש. שם גיליתי גיבור ילדות שנתן לי כל כך הרבה כוח להמשיך ולהילחם בקולות בראש מופיע בחדשות.
מת.
תלייה.
לא יכל להילחם בהם יותר.
הדכאון לא עוזב מאז. היא יודעת. מנסה לעזור. והם בשלהם. הקולות. הכדורים הלבנים מבטיחים מפלט כי הפסקתי להשתמש בהם.

אם אני לוקח כדורים כי אישתי לא יכלה לעזור לי, האם זה אשמתנו? היא כי לא הצליחה לעזור ולי כי אני לא מצליח להתמודד ולצאת מהראש שלי?