לפני כמה שנים עברתי נידוי חברתי ועכשיו ההרגשה שכולם נגדי עדיין קיימת

טוב אז הסיפור שלי מתחיל ביסודי.
באותה תקופה הייתי קצת מוזנחת ולא עשיתי מאמצים רבים לרכוש חברים,
אבל זו לא סיבה להתנהג אלי כמו שהתנהגו.
כשהייתי אומרת "היי" למישהי מהכיתה היא הייתה צוחקת לי בפנים,
וזו הייתה תקופה לפני ששמו לי גשר אז 2 השיניים העליונות שלי טיפה בלטו (לא משהו רציני, סתם עשו מזה עניין) והיו קוראים לי "שיני ארנב" וזה מאוד מאוד פגע בי.
כשסיפרתי לאמא שלי גיליתי שזו טעות כי אחרי שבוע רבתי איתה והיא קראה לי שיני ארנב, ומאז אני לא מספרת לה כלום.
לכל מקום שהייתי הולכת היו צוחקים ומתלחששים,
כבר התחלתי לקחת את זה כמובן מאליו אז פשוט לא ציפיתי שיאהבו אותי.
זה הרס לי את הביטחון.
התחלתי לאכול ולהשמין.
צחקו עלי שאני שמנה.
הרזתי כדי שלא יצחקו עלי בדרכים לא בריאות ואז שלחו אותי לאשפוז.
כשחזרתי לבית ספר צחקו עלי שאני "משוגעת".
כל דבר שניסיתי הסתיים בכך שצוחקים עלי.
התלבשתי שונה, התאפרתי, שמתי עדשות במקום משקפיים,
אבל עדיין הייתי מקבלת תגובות כמו "מכוערת" לתמונות שלי בפייסבוק.
ולמה כל זה רלוונטי?
כי זה בעצם הבסיס לאישיות שלי.
כרגע אני בכיתה י'.
אני לא סומכת על אנשים. בכלל. אני לא בוכה ליד אנשים. אני לא מספרת סודות לאנשים. אני פשוט לא נותנת לאנשים להתקרב אלי.
אני לא נפגעת מאנשים.
אני לא מדברת הרבה.
איכפת לי רק מעצמי.
אני אוהבת את עצמי, ותמיד חושבת קודם כל על עצמי.
שמתי חומה ביני לבין אחרים.
וכל מה שרשמתי עד עכשיו מאוד מפריע לי.
כשאני פוגשת אנשים חדשים אני לא יוזמת שיחות כי אני לוקחת כמובן מאליו שהם לא רוצים לדבר איתי. היום עשיתי ניסוי, התיישבתי בשיעור מתמטיקה ליד מישהו שאני לא מכירה ואמרתי היי, והוא חייך ואמר היי, וכשהצבעתי לשאול משהו את המורה הוא שאל אם אני צריכה עזרה והוא עזר לי. הייתי בהלם.
כשלמישהו יש אופי ביישני וסגור והוא לא מדבר הרבה אני לוקחת כמובן מאליו שהבעיה היא בי ולא בהם. כל עוד אני לא רואה מהם חיוך ביישני-מבחינתי הם מתנהגים בסנוביות כי הם לא רוצים שאני אטפל אליהם.
הביטחון שלי בריצפה.
אני חייבת לשנות את כל דרך החשיבה שלי,
אני לא מסוגלת להיות חברותית בגלל הפחד מדחיה ובגלל שאני לוקחת כמובן מאליו שלא רוצים להיות חברים שלי.
בבקשה תעזרו לי