לא מוצאת סיבה להתקיים, רוצה לחזור לשיחות עם הפסיכולוגית אבל מפחדת מההורים

היי, קודם כל, לפני שאתחיל, אני רוצה להגיד סליחה שזה ארוך.
אני בת 17, כיתה יא, כבר מכיתה ט׳ אני מאבדת את עצמי לגמרי. זה התחיל מהתדרדרות במצב החברתי וזה נגרר לאט לאט גם למצב הלימודי. אני לא מסוגלת לקום בבוקר (לא רק לבית ספר). אין לי חשק לכלום, רק להיות בבית כל היום ולישון.
אני דיי חסרת רגשות, לא אכפת לי מאף אחד, גם לא מעצמי, וכל כך רע לי בחיים... אני שונאת להגיד את הדברים האלה אבל הגעתי למצב שבו הבנתי שאני חייבת עזרה.
בתחילת שנה דיברתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שאני צריכה פסיכולוג, לא פירטתי להם למה אבל הם הסכימו ומצאו לי פסיכולוגית פרטית נהדרת ואחרי כשחודשיים-שלושה בהם הייתי נפגשת איתה אחת לשבוע הם החליטו להפסיק את השיחות איתה כי אני לא מתנהגת יפה, כי אני לא הולכת לבית ספר ולא עושה מה שהם מבקשים ולמה שהם יעזרו לי ויקנו לי ויתנו לי אם אני לא עושה שום דבר כדי להחזיר להם על זה?
מצד אחד אני מבינה אותם, באמת, הם צודקים, אבל הבעיה שהם לא מבינים שאני לא שולטת בזה.
אני לא רוצה להיות ככה, אני רוצה ללמוד וללכת לבית ספר ולהינות מהחיים וממה שיש להם להציע לי אבל אני פשןט לא מסוגלת. משהו מושך אותי למטה ואני לא מצליחה לשלוט בזה. עברו משהו כמו 5-6 חודשים מאז שהפסקתי את השיחות עם הפסיכולוגית ומאז המצב אפילו הרבה יותר גרוע.
אין לי מוטיבציה לכלום, מהבית ספר אמרו לי שאם אני לא אשפר את הנוכחות שלי לא תהיה להם ברירה והם יעיפו אותי ואני לא רוצה לפרןש מהבית ספר עם 10 שנות לימוד. חשוב לציין גם שמבחינה התנהגותית אני באמת לא בעייתית.
להורים שלי כבר אין כוח אלי, הם מיואשים ממני, הם אפילו אומרים את זה בעצמם.
נמאס להם לדאוג לי כאילו אני תינוקת.
אבא שלי בן אדם חולה ואני מרגישה שאני הורגת אותו כל פעם מחדש והמצב שלו רק מתדרדר מאז שהכל התחיל. אני אוהבת אותו, אני לא רוצה לאבד אותו אבל אתם חייבים להבין שזה לא בשליטה שלי, שזה כאילו נכנס בי משהו ומוריד לי את כל החשק לחיות.
אני גם רואה את ידיד שלי, שהוא באותו מצב כמו שלי רק שהוא מטופל על ידי פסיכןלוגים ופסיכיאטרים, אמא שלו תומכת בו כל כך ומבינה אותו, דואגת לו להכל. אני באמת מקנאה בו. אני גם רוצה שההורים שלי יאהבו אותי ויתמכו בי ככה. שהם יבינו את המצב שלי במקום להאשים אותי ולהגיד שאני כפויית טובה ועושה להם בכוונה.
אמא שלי כל פעם מתעצבנת מזה שאני לא מצליחה לקום בבוקר לבית ספר כמו כולם ולהיות ילדה נורמלית ורןב הזמן זה מתגלגל לריבים בינינו, היא אומרת שאני רעה שאני מתעללת בה ככה נפשית אבל אף אחד לא מבין שאני לא רוצה בזה.
אני באמת באמת לא רוצה את זה. לפעמים אני חושבת שהיה יותר טוב שלא הייתי נולדת מלכתחילה.
אני רוצה שההורים שלי יבינו את זה ויתמכו בי ויעזרו לי במקום רק להאשים אותי. אני רוצה לחזור לשיחות עם הפסיכולוגית ואני מפחדת לדבר על זה שוב עם ההורים שלי.
אני לא יודעת מה לעשות, אני מתחננת שתעזרו לי