אמא שלי לא סומכת עלי. איך יכול להיות שהבנאדם הכי קרוב אליי בכלל לא מבין אותי?!

אני לא יכולה יותר
אני פשוט משתגעת!
אני מבינה שזה מדאגה והכל, באמת מבינה, ואולי בתור אמא הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, אבל כמה אפשר??
אני אוטוטו בת 18, בחיים לא עישנתי, לא נגעתי בסמים, לא החזקתי כוסית וודקה ביד, לא יצאתי למסיבות, לא התלבשתי כמו לא יודעת מה ולא שכבתי עם אף אחד..
אני באה ממשפחה מאוד טובה ודי שמרנית (קווקזית), ועם כל חוסר הצניעות שבזה - די מצטיינת בכיתה (ממוצע 90+) ופשוט לא מסוגלת לנהל חיי חברה!
השעה הכי מאוחרת שמותר לי לחזור בה זה 00:00 (במקרים נדירים ב 00:30), וגם זה רק אם מלווים אותי ורק בימי שישי..
זה ממש קשה לי לאור העובדה שילדים שקטנים ממני ב-6 שנים ועם חצי מהשכל יוצאים עד הבוקר..
אני לא נוסעת לעיר (גרה בעיר ליד ירושלים ונוסעת רק מדי פעם, אבל בעיקר לדברים של בית ספר או צו ראשון וכאלה)
לפני שנה, כשהיה לי חבר, אמא שלי שנאה אותו כי היא גילתה שהתנשקנו.. (לצורך העניין - בגיל 16.8 התנשקתי בפעם הראשונה)
כשנפרדנו, היא כמעט באה לברך אותי עם בלונים ועוגה..
היא תמיד מחכה לי בלילה עד שאני אחזור ואז מתעצבנת כי אני לא נותנת לה לישון (כי אם היא חס וחלילה תרדם - בטוח יחטפו ויאנסו אותי..)
אפילו אבא שלי כבר אמר לי שאני אקח מפתח ואחזור מתי שאני רוצה, והיא פשוט לא מסכימה!
אתמול חזרתי הביתה בדיוק בשעה שהיא רצתה, והיא פשוט התחילה לתחקר אותי: "עם מי היית? מי ליווה אותך? איך זה שדווקא הילד הזה מלווה אותך כל הזמן? את יודעת שאני לא רוצה שיהיה לך חבר" ואז היא פשוט הכריחה אותי לנשום עליה כדי לבדוק שלא שתיתי (ולא שתיתי! אני במגמת ביולוגיה, מספיק הפחידו אותנו בשביל לדעת מה זה עושה לגוף)
אני מבינה את הדאגה והכל, אבל פשוט לא הגיוני שהיא לא מסוגלת לסמוך על הבת שלה!
היא פשוט ממשיכה לחזור על אותן טעויות שהיא עשתה עם אחותי לפני יותר מעשר שנים!
רק שלאחותי יש קצת פחות עצבים וקצת יותר תעוזה ממני והיא פשוט עזבה את הבית בגיל 16..
ואמא שלי לא מבינה שכנראה שיש לזה סיבה, ושילדים לא עוזבים את הבית סתם ככה..
היא פשוט לא יכולה לסמוך עליי.. אחותי כן עישנה בגילי ועשתה דווקא לאמא שלי (גיל ההתבגרות וזה), אבל למה להוציא את זה עליי??

היא פשוט מאלצת אותי לשקר לה, אחרת אין מצב שאני אי פעם אשיג עצמאות..

היא תמיד מתרצת באותו משפט "כשתהיי אמא - תביני"
אבל אני לא בת עשר! יש לי ראש על הכתפיים, אני אחראית ומבדילה בין טוב לרע.. אני אף פעם לא הולכת בסמטאות ומשתדלת להיות בקרבת אנשים, אז למה כל כך קשה לשחרר קצת?

מה אני אמורה לעשות?? לדבר איתה זו לא אופציה, כבר ניסיתי יותר מדי פעמים וזה תמיד נגמר בזה שאחת מאיתנו בוכה..
לא יודעת איך לגשת אליה בכלל..