מוותרת על האפשרות להיות אמא, מפאת ההתנהגות שלי לאחיי הקטנים

היי, כבר מלא זמן שהעניין הזה מציק לי ואף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד.. למרות שזה די נראה לעין.
זה לא סוד בעיני מה שמכיר אותי שהיחסים ביני לבין אחיי לא משהו.. לא רק לא משהו אלא גרועים, ממש גרועים.
ביני לבין אחי הגדול ממני ב4 שנים גם לא היו יחסים טובים מאז כשאנחנו קטנים בערך אחרי שהוא עבר לחטיבה איכשהו הפסקנו לדבר ורק ירדנו אחד על השני.. ודברים השתנו כשהוא עבר לצבא, אני זוכרת את החיבוק הראשון שלנו והרגשתי ממש מוזר הרגשה טובה אבל עדיין מוזרה.. התחלנו לדבר אבל עדיין השיחות בינינו שיחות סרק על הלימודים שלי ותו לא. (אבל העיקר שהיחסים טובים).
אחותי הקטנה, יש בנינו הפרש של 6 שנים. היחסים בינינו הכי גרועים שיש! הכל התחיל בערך לפני או אחרי שהיא עלתה לכיתה א׳, פשוט משהו קרה. לא יכולתי לסבול אותה. פשוט שנאתי שהיא אחותי. כל הזמן הייתי מרביצה לה שנים על גבי שנים, עד השנה הזאת. אני זוכרת הרבה סיטואציות שהייתי מרביצה לה והיא נשכבת על הריצפה ובוכה.. ואני צוחקת עלייה אחרכך אני עולה לחדר שלי ואומרת לעצמי ״אלוהים מה עשיתי עכשיו?״. אני זוכרת ששנה שעברה הגעתי למסקנה שקינאתי בה כל החיים שלי, היא יפה, רזה. כל המשפחה שלי חולה עלייה. ואותי תמיד היו אוהבים ומנשקים אותי ומפנקים אותי. אני לא זוכרת שהיה רגע של קנאה כשהיא הייתה תינוקת דווקא ממש אהבתי אותה כשהיא הייתה תינוקת. אבל כמו שאמרתי הכל נקטע כשהיא הגיעה לסביבות הגיל 6. אני לא זוכרת שבעשור האחרון הבאתי לה נשיקה או חיבוק אני לא זוכרת אותי ואותה בסוג של קרבה כזאת כלשהי.
אחי הקטן בן 7. אהבת חיי! מרוב שאני אוהבת אותו כבר נמאס לו ממני כי מאז שהוא נולד אני כלכך מתעללת בו מנשיקות וחיבוקים. כל שנייה שהוא מול העניים שלו אני רודפת אחריו עד שהוא מחבק ומנשק אותי ואז אנחנו משחקים ורק לשמוע אותו צוחק עושה לי את היום.
אבל בשבועות האחרונים שוב הכל משתבש, פתאום הוא מתחיל לענות לי ולהתחצף ולעשות לי דווקא ורק לעצבן ואני לא מבינה למה.. מה קרה פתאום שהכל השתנה? פתאום כבר אין לי חשק לנשק אותו ואין לי חשק לראות אותו! אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל כשאני ואחי הקטן רבים, והוא כלכך מעצבן אותי פתאום עולה לי השאלה הזאת מהפרסומת כשריטה קוראת מהספר ואני תמיד בוכה ממנו, ״למה נולדת בכלל?!״ המשפט הכי מזעזע שמישהו יכול להגיד או לחשוב. אז כן אני בשנייה של עצבים חושבת למה נולדת בכלל ולרגע אחר אלוהים למה חשבתי על זה בכלל ומנסה לשכוח מזה כמה שיותר מהר!!!! עד לרגע שהוא נראה רגוע כזה יושב ומכין שיעורים ואז עוד פעם באים לי ההתקפות האלה של להביא לו חיבוק ונשיקה אבל הוא כבר זוכר את מה שקרה קודם אז למה לו להביא לי?! אני כבר חושבת על לוותר על ההזדמנות שיש לי, להיות אמא! אני ממש לא ארצה להתנהג ככה לילדים שלי. תמיד אני אומרת שעל הילדים שלי אני בחיים לא אצעק ובחיים לא אכה, אפילו את המכה הכי קטנה, ואני תמיד יעניק להם את הדברים שאני לא קיבלתי.. (אמנם אני מקבלת הכל, אבל את המותרות הגדולות לא..) אבל כשאני רואה איך אני מתנהגת לאחים הקטנים שלי, למה שזה לא יקרה אצל הילדים שלי?
מה לא בסדר איתי? אבא שלי תמיד אומר לי שיום יבוא ואני אצטער על היחס שלי אליהם, כי מתישהו כשאני אצטרך אותם הם יפנו לי גב. הוא צודק? מה כדאי לעשות? 
אשמח מאוד אם תעזרו לי, ומצטערת מראש על החפירה.