לא רוצה להגיע למצב של לחתוך

שלום לכולם.
יום אחד, לפני שבוע, נפל עליי חתיכת דיכאון. אני כיתה ט', ובכיתה ו-ז הייתי שקועה בדיכאון כמה חודשים, מאז זה עבר לי. בסוף כיתה ח' בערך התחלתי להרגיש טוב יותר.
אבל לפני שבוע באותו היום ההוא, הרגשתי בחתיכת דיכאון. פשוט ישבתי במיטה והרגשתי רע. אז לקחתי את השפיץ של שעון היד שלי, (שהוא לא מי יודע מה חד) ועשיתי לעצמי רק כמה שריטות על היד. ורודות כאלו, שגרמו לעור שלי להפוך לאדום וקצת להתנפח, ונעלמו אחרי שעה. ממש נעלמו לגמרי ולא ראו שום זכר. מאז לא הרגשתי את הצורך לעשות את זה שוב. באותם רגעים זה הרגיש לי טוב, קצת. באופן מועט.
אבל לפני כמה דקות ילד מהכיתה שלי עשה לי איזה חצי-ירידה. אמר לי משהו מהדברים האלה שבן אדם אחר יסתכל עליהם ויגיד: מה את נעלבת, זה בכלל לא ירידה
אבל לי זה גורם לחשוב "למה הוא אמר את זה? מה עזר לו בדיוק שהוא אמר את זה? ולמה אני? למה הוא אמר את זה לי ולא למישהו אחר? ועוד מישהו הסכים איתו"
ניסיתי להתעלם. ואז התחלתי להיזכר בילד האחר בכיתה שלי שכל הזמן מקלל אותי, קורא לי מכוערת, מטומטמת, יורד על הפרצוף שלי, קורא לי מבודדת בלי חברים, אומר לי שאני נראית כמו גבר. משם התחלתי לחשוב על הידיד שאני מחבבת ברמה מעצבנת, ועל העובדה שיש לו חברה, ומשם הגעתי למחשבות על העובדה שאני תלותית ותלויה בכל החברים האלה, ויוצאת קרצייה. וכל המחשבות האלה דוחסות אותי לפינה.
אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני חותכת ויורד לי דם ונשארות לי צלקות. יותר מפריע לי שיישארו לי צלקות וזה ירדוף אותי כל החיים, הרגעים האלה של השפל, מאשר העובדה שאני אאבד דם ואפגע בעצמי רק בגלל הרגשה רעה. אבל אני לא פגעתי בעצמי באותו יום בגלל שחשבתי לעצמי "אין לי מה לעשות בעולם" ולפגוע בעצמי יהיה הדבר הכי קרוב להתאבדות.. עשיתי את זה כדי להבין ולחשוב ש - וואלה, אני עדיין בן אדם. אני עדיין יכולה להרגיש כאב. הגוף שלי מגיב לזה. אני פאקינג בן אדם. אבל בן אדם שמרגיש חרא. לא יודעת מה יש בפגיעה עצמית שגורמת למישהו להרגיש ככה אבל אני פשוט אומרת לכם שזה מה שגורם להרגיש. כשאתם בנקודה נמוכה ואתם מרגישים מיואשים וקרובים לסף, ולא ייאוש מהסוג של "מה אני עושה" אלא ייאוש של "למה זה קורה", פתאום אתה מקבל מכה או שריטה וזה גורם לראש שלך לעוף לכמה שניות ולקלוט ש"וואלה אני בן אדם. אני נפגעתי וכואב לי פיזית. אני עדיין מרגיש דברים כאלה." מחזיר למציאות, אפשר להגיד.
אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני חותכת. חותכת רציני.
כי זה מה שחסר לי. שאני אשקע בדיכאון, שאני אעשה מרוחקת ואאבד את החברים שלי, ואם מישהו מהם יגלה על זה - יסתכלו עליי לנצח בתור הבעייתית שחותכת את עצמה. גם אם הם חברים ואכפת להם, זה מה שהם יחשבו.
אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל קשה לי לראות דרכי מילוט.
אשמח לקצת עזרה..