בודדה ומתבודדת - יש דרך להשלים עם זה?

למה דווקא אני בודדה?, למה דווקא אני מתבודדת?
היו לי 2 חברות ותמיד בלב נתתי להן את השם 'ידידות', חברות אמיתיות כבר מזמן אין לי.
אני עברתי לתיכון חדש בכיתה י' ובהתחלה העלמתי את כל ה'אני' האמיתית שלי. שיחקתי מישהי מוחצנת, שלא מתביישת (למרות שזו תכונה נפלאה, ביישנות) וכדומה.
השגתי 'חברות' בדרך הזו, אבל הן היו בנות שלא התאימו לי באופי ביכלל. נוצרה בי מעין ריקנות, תחושת חסר בלתי מוסברת וזכיתי להיכנס לדיכאון קליני לזמן מה.
לאחר מכן התנתקתי מהחבורה הזו (הסתבר גם שחלקן מעשנות סמים קלים. אין לי שום דבר נגד אנשים שבוחרים לעשן סמים, אבל אני פשוט לא לוקחת ואנחנו לא מתאימות בתור חברות).
בנוסף לזה, הייתה לי חברה די טובה מההסעה שפשוט ניתקתי איתה את הקשר לפני חודש. הייתי כמהה למרחב הפרטי שלי והקשר נותק, מהרצון האישי שלי. את האמת שעד היום אני מאושרת מהמרחב הפרטי שלי בהסעה ולא ממש מצטערת על זה.
אחרי זה גם ניתקתי את הקשר עם החברה היחידה שהייתה לי בבית הספר, גם בערך מאותה הסיבה. הרגשתי שהיא דורשת ממני יותר מדי תשומת לב, לא עמדתי בזה ורציתי שקט.
נכון להיום יש לי 2 ידידים לכיתה.

אני מרגישה בודדה ומבודדת, אבל השאלה שהכי מפריעה לי היא - למה אני ממשיכה לבודד את עצמי ואפילו רוצה לבודד את עצמי מהכל ומכולם?,
למה אני מבודדת את עצמי גם בתוך המשפחה ומסתגרת בחדר?, מה קורה איתי?,
למה אני מתנהגת ככה?.
ניסיתי לברר את העיניין באינטרנט וקראתי 2 מאמרים בנושא,
הראשון הפחיד אותי - היה כתוב בו שאנשים בודדים נוטים למות ממחלות קשות ולסבול מיתר לחץ דם,
ובשני דווקא נכתב שהתבודדות חשובה ותורמת בדברים רבים.

אני לא יודעת איך לצאת מתחושת הבדידות הזו ואיך להשיג לי חברה שמתאימה לי באופי, כי הקבוצות בבית הספר הן קבוצות סגורות מאוד, בעיקר הקבוצות שמתאימות לי באופי.
אני בבית ספר קיבוצי עכשיו, והבנות שנדמה לי שכן מתאימות לי באופי גרות בקיבוץ, והן לא נוטות לדבר עם ילדים שמחוץ לקיבוץ שלהן.

מה גם אני מבודדת את עצמי בכוח בלי להבין למה אני עושה את זה. אני תוהה לעצמי, אולי זה ביגלל הסיבה שעם אנשים אחרים אני פשוט לא יכולה להיות מי שאני ותמיד מרגישה מזוייפת?, אולי זה כי נולדתי עם רגישות יתר וגירויים מהסביבה מציפים אותי במהירות?,או שאולי זה פשוט ביגלל שהחלטתי לעצמי שאני רוצה להיות עצמאית?.

אני באמת לא יודעת למה אני מתנהגת ככה, למה אני מגיבה ככה וכ'ו. לפעמים אני עצובה ומרגישה בודדה ולפעמים אני מאוד שמחה מההתבודדות הזו, אני מרגישה חופשייה ומלא מחשבות ורעיונות יצירתיים עוברים במוחי.
מה לעשות?, האם זה באמת מסוכן לבריאות שלי?, האם אני הולכת בדרך הנכונה או שאולי אני מסכנת את עצמי?, ולמה דווקא אני במצב כזה?

עכשיו למשל, תחושת הבדידות שלי פחתה וחזרתי לשמוח מההתבודדות שלי, מהחופש שלי, מהעצמאות שלי, מכך שאני אדם אינדיווידואלי. אתם חושבים שיש לי סיבה לדאוג ולנסות לשנות משהו בחיי?, כי אם כן, אני לא באמת יודעת איך אני יכולה לשנות משהו בחיים שלי בנושא הזה.
תודה לכל העוזרים והתומכים. באמת שתודה.