אני כל הזמן לחוצה, בחרדות ודואגת. זה מגיע למצב שזה מגביל אותי מה לעשות?

אני אתחיל בזה ששמתי לב לזה כבר לפני מלא זמן. אפילו בילדות שלי, אני מאוד הייתי מודאגת מהכל והראייה שלי הייתה לפעמים מוגזמת בנוגע לנושאים מסויימים. עד כדי אימה פחדתי משטויות. אבל ככל שעבר הזמן הלחץ שלי התבטא דרך הבטן שלי ולפעמים, בעיקר כשהיו מצבים שבהם אני נמצאת בתוך קבוצה וכולם יושבים, הבטן שלי קרקרה ממש חזק. זה קורה לי גם עכשיו רק שעכשיו אני קצת יותר יודעת להתמודד עם זה וגם זה יותר בא לידי ביטוי בבחילה ובתחושה איומה (גם אז הייתה תחושה איומה) אבל נדמה שאפילו יותר עכשיו. חצי שנה הברזתי כי, "דיכאון" (לא מאובחן אבל אין לי עוד איך לתאר את איך שהרגשתי), חרדות כל הזמן לגבי הכל, פגיעה עצמית (למזלי נגמלתי, ובכללי כל המצב השתפר). לאט לאט הכל השתפר אבל לאחרונה החרדות לוקחות שליטה מלאה על החיים שלי. עד כדי כך שמכל דבר קטן אני פוחדת, דואגת, נלחצת. בצורה כל כך הזויה ולפעמים קשה עד שאני אפילו לא מבינה למה אני יוצאת מהבית. בבית יש לי את החופש המלא, מקסימום אם אקיא אני יכולה בבית (לא קרה שהקאתי בגלל חרדה אבל התחושה מזעזעת רצח). בבית אם קורה משהו, אני יכולה לבכות, לכתוב ביומן, לצרוח (אם נניח אני לבד בבית) למרות שבדרך כלל מהצד זה נראה כאלו אני סתם מודאגת עד שאנשים מבינים שאני לא יכולה לדבר מרוב שרע לי. אבל זה מצב קיצוני ולא קורה לעיטים קרובות. אני נותת להורים שלי יותר מודעות על זה לאט לאט, אבל כעיקרון אמא ידעה שאני טיפוס לחוץ אבל היא לא יודעת את זה שזה החמיר. וכן חשבתי על ללכת לפסיכולוגית, כן גם אמא שלי מודעת לכל הבעיות שהיו לי בעבר ומסכימה עם זה אבל אין לנו כסף לזה והזה של קופת החולים יש לו המתנה ארוכה ממה שאמרו לי. אז בינתיים, איך אני מתמודדת עם זה לבד? יש לי חברים שעוזרים לי אבל יש גבול למה שאפשר לעשות. זה מפריע לי אפילו בדברים קטנים, אם מישהו שאני אוהבת נוגע בי, לא במחווה מינית. במחווה מדהימה של דאגה ואהבה (יש לי תיאורים קיטשיים רצח,מצטערת) פשוט ליטף לי את הראש. היינו כמה חברים ואני סתם שכבתי לי ועצמתי עיניים והוא ליטף לי את הראש במשך זמן ארוך ושיחק בעדינות עם השיער. ואני הרגשתי נחמד כי אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר. כי אכפת לו ממני ולי ממנו. כי הוא יודע על כל הבעיות שלי ולא אכפת לו. אבל מצד שני רציתי לברוח, והתאפקתי כמה דקות ארוכות עד שקמתי כי לא יכולתי יותר. ואחר כך הרגשתי לחוצה בגלל זה אף על פי שזה בדיוק מה שרציתי שיעשה. אם אנשים אוהבים אותי, גם זה מלחיץ אותי. ואני לא רואה שאני אצליח לעשות דברים בסיסיים כי הפחדים המוזרים והלא קשורים שלי מונעים בעדי.
-אנחה- אשמח לטיפים